שיעור 2
מודלים :
מודל, בתקשורת המונים, הכוונה לאיזשהו תרשים שאמור לתת איזשהו תיאור סכמתי של מצב התהליך וכדי
של מקרה ספציפי יכול להיכנס בתוכו.
המודלים של תקשורת המונים משקפים איזה שהם תפיסות עולם של המודלים המשתייכים לשתי אסכולות – האחת, אסכולת התהליך לעומת אסכולת סמיוטית.
אסכולת התהליך :
יש שני סוגי תהליך המשתייכים לאסכולת התהליך :
1. הליניארי – הקווי.
2. המעגלי.
מודלים אלה, הם מודלים שהחוקר שהגה אותם בחן בעצם את תהליך התקשורת.
מודלים שאין בהם משוב קרויים מודלים ליניארי.
מודלים שיש בהם משוב הופך להיות מודל מעגלי.
תיאוריית לאסוול
מתארת 3 תיאוריות (שהם אותו דבר) :
1. תיאוריית המזרק.
2. תיאוריית קליע הקסם.
3. תיאוריית התת עורית.
הנמענים שעמדו בעצם באותו קו ההשוואה של הקליע לא יכלו לעטוף אותו ובעצם נגזר גורלם ולקבל את בקליע כמו שהוא.
מאחורי המודל הנ"ל מסתתרת עוד תיאוריה – הביביורסטית (ההתנהגותית)
רוב האנשים דומים זה לזה, ולכן הם מגיבים בצורה דומה. מכאן שההשפעה היא אחידה.
ברמת המאקרו, בסופו של דבר, ייצא איזשהו מרקם אחיד.
תיאוריית חברת ההמונים, עומדת בבסיס המודל הנ"ל, מפני שבין היתר היא מתארת המוני אנשים המנותקים זה מזה.
כלומר – החברה היא בבחינת אוסף של מיקרו מפני שבחברת המונים אנשים פחות מתקשרים זה לזה ולכן קל יותר למוען להשפיע.
האסכולה הסמיוטית :
חוקרי מודל האסכולה הסמיוטית בחנו את המסר כיצד מתפרש המען וכיצד הנמען פענח את המסר.
מודל פיקס
המוען והנמען מעניקים משמעות למסרים על סמך המשמעות החיצונית שלהם.
דהיינו, הדבר החשוב ביותר הוא : מהי המציאות החיצונית : כל מה שמרכיב את ההוויה שלנו :
נתונים סוציו-דמוגרפיים : מין, השכלה וכו' , נורמות ערכים, תרבות – כל הגורמים הללו גורמים לנו להבין דברים באופן שונה. אפילו מצבי רוח. מפני שהמציאות החיצונית היא שאלה של עיתוי.
כלומר, הביקורת שמושמעת כלפי מודל הזה, היא שלא משנה איך הועבר המסר, אלה איך הועבר לנמען.
זה לא משנה למה התכוון המשורר אלה מה הבין הנמען.
ע"פ המודל הנ"ל הקהל הוא פעיל מפרש – מפני שהוא נוטה לפרש דברים באופן שהוא חושב.
מודל יאקובסון
מרכיבי המודל : מוען, קוד, מסר, הקשר, מגע, נמען.
לכל מרכיב, יאקובסון הצמיד פונקציה.
מוען – אמוטיבית נמען – קונאטיבית
קוד – מטא לשונית מסר – פואטית
הקשר – רפרנציאלית מגע/ערוץ - פאטית
יאקובסון טוען, שמאחורי על העברת המסר, מסתתרת איזשהי תכלית.
כדי שנשיג את המטרה הזאת, אנו נחליט איזה מרכיב נבליט בדיבור.
1. אם תכלית העברת המסר תהיה להדגיש את המוען אזי העברת המסר תהיה אמוטיבית, המילה "איכס" תודגש. (ההרגשה שלי).
לדוגמא: בטור אישי – בן אדם שיש לו טור אישי בד"כ מדבר על הרשמים הסובייקטיביים שלו.
2. כאשר במבע, במסר תפקידו להבליט את הנמען
הפונקציה הדומיננטית תהיה קונקטיבית.
כלומר זה יובא בציווי על הנמען ופנייה. דג' – "צא החוצה" – מדגיש את הנמען.
פרסומות – מבליט את הנמען "כדאי לך", תקנה וכו'.
3. כאשר המבע הלשוני תפקידו ותכליתו להבליט את ההקשר, הפונקציה הדומיננטית תהיה הפונקציה הרפרנציאלית – שתפקידו אינפורמציה, מידע.
לדוגמא: חדשות, כותרות (בעיתון).
4. כאשר, המבע הלשוני, תפקידו להבליט את המבע, הפונקציה הרלוונטית תהיה הפונקציה הפאטית (ערוץ).
לדוגמא:– בטלפון אין הרבה סבלנות וכל מה שאני אומר על מנת לשמור על קשר כלשהו זה : אהה, נו ..וכו'.
5. כאשר תכליתו של המבע הלשוני זה להדגיש את הקוד, הפונקציה הדומיננטית תהיה הפונקציה המטא-לשונית/ביאורית. כלומר להדגיש : האם אתם מבינים את המושגים אותו דבר.
לדוגמא:– לבנה זה גם ירח.
או, "כשאתה אומר לי שאתה עובד כל השבוע האם אתה מתכוון שאתה עובד 7 ימים או 5 ימים" וכו'. כלומר יש להבין את המסר, לדעת שאנחנו משדרים על אותו גל.
6. כאשר תכלית העברת המסר, היא המסר עצמו, זה פונקציה פואטית, כלומר מבעים לשוניים שכל מטרתם לקשט את המסר, להסב את תשומת הלב למסר עצמו.
לדוגמא:– חריזה, לשון נפל על לשון וכו'. (פואטיקה – ספרות),
לדוגמא:– "בשביל מאה אלף אנשים בשנה, הקרנה זה לא סרט" (האגודה למלחמה בסרטן).