לוונטל בדק את השינוי שחל בהערצת ההמון במאה ה-20, או במילים אחרות- איך הסלבס (ידוענים) שלנו השתנו. הוא
עשה זאת ע"י סקירת
ביוגרפיות שיצאו מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד שנות השישים.
מסקנתו העיקרית היא כי עד מלה"ע הראשונה, הידוענים (כלומר, אלו שנכתבו עליהם רוב הביוגרפיות, לשיטתו של לוונטל) היו פוליטיקאים ואנשי עסקים. ממלה"ע הראשונה – הם הוחלפו באנשי ספורט. לונטל מציין כי יש פה מעבר מזירת העבודה לזירת הבידור, מזירת הייצור לזירת הצריכה.
הסבר לתופעה: לפני המלחמה, בתקופה המהפכה התעשייתית, היה צורך בסוציאליזציה סביב עולם העבודה. התעשייה וההתעשרות ממנה עוד לא היו מובנות מאליהן, ולכן היה צורך לייצר עבור ההמונים את האידיאל הזה של חברה תעשייתית, "לתכנת" אותם מחדש כדי שישתלבו בתעשיות המתפתחות. אחרי המלחמה, כאשר ערכי המהפכה התעשייתית הופנמו, היה צורך לשמר את המצב הקיים, ולכן הפכו אנשי הספורט והבידור ה"לא מזיקים" לסלבס. חל שינוי במודל ההערצה: מהערצת האנשים שהביאו את השינוי (תעשיינים ופוליטיקאים) להערצת אנשים שמספקים לנו בידור בתוך המסגרת המאוד מוגבלת של תרבות הצריכה המודרנית, אנשים שאינם מייצגים אג'נדה פוליטית או כלכלית אשר עשויה לערער את האג'נדה השולטת.
כמובן שהסבר זה יוצא מנקודת הנחה
ניאומרקסיסטית, וגורסת כי תפקידה של התקשורת (והוצאות הספרים בתוכה) הוא לשרת את האינטרסים של בעלי ההון (שהוא לשמור על המצב הקיים, שכן בו הם מרוויחים הכי הרבה כסף).
לביוגרפיות של הסלבס של אחרי מלה"ע I (כלומר של אנשי הבידור והספורטאים) יש נראטיב קבוע: הם נולדו הכשרון ("זמר מלידה"), עברו כשלונות והצלחות, ואילו הצלחה מקרית ולא רציונלית "גילתה אותם" (שממנה והלאה הם נהיו מפורסמים). המסר שהנראטיב הזה מעביר הוא שה"הצלחה" היא לא משהו שאפשר להשיג בעבודה קשה- או שנולדים עם הכישרון להצליח, או שלא. בנוסף, כדי להתפרסם- צריך מזל (למשל, שמבקר מוזיקה בדיוק ישמע אותך שר במקלחת).
לוונטל מבקר את תרבות הצריכה בטענה שהפכנו לרובוטים. על טענה זו אפשר להתווכח איתו, שכן בתקופה אליה הוא מתגעגע (התקופה בה האנשים המוערצים היו אנשי עסקים ופוליטיקאים), אנשים עבדו 14 שעות ביום ללא תנאים סוציאלים וללא זמן פנוי.