המיתוס הוא מסר- אופן של מתן
משמעות. כל דבר שנתון לשיפוטו של שיח עשוי להיות
מיתוס, בין אם הוא מילולי או חזותי. המיתוס הוא
כל האלמנטים שניתן ליצור באמצעותם תקשורת- לאו דוקא מילוליים.
תהליך בניית מיתוס:
המיתוס הוא תוצר של שתי מערכות סמיוטיות (סמיוטיקה=תורת הסימנים):
o מערכת 1- לשונית (דנוטטיבית): מסמן+מסומן=סימן
o מערכת 2- מיתית (קונוטטיבית): מסמן+מסומן=מיתוס
במערכת הראשונה, משמעות דנוטטיבית של מושג מסוים מקבל משמעות ריגושית נלווית- משמעות קונוטטיבית (למשל הקונוטציה של יונה עם עלה זית היא שלום).
במערכת השניה, המשמעות הקונוטטיבית שהתקבלה במערכת הקודמת מקבלת משמעות הרבה יותר רחבה - משמעות מיתית (ובהמשך לדוגמא: השלום כמיתוס- אותו מושג עילאי אליו אנו שואפים ועליו אנו מתרפקים).
מדובר בעצם בניתוח של התהליך המחשבתי שאנו עוברים נוכח מסמן מסוים. ייתכן כי למסמן אין משמעות מיתית, ואז התהליך ייעצר בסוף המערכת הראשונה.
המיתוס מעוות את השפה. הוא נותן למילים משמעות נוספת שמבטלת למעשה את משמעותן המקורית. בכך הופך המיתוס לגזילת שפה (המושג שלום אינו נתפס עוד בתודעה במשמעותו המקורית, אלא בעיקר במשמעות הרחבה, המיתית שלו). בנוסף, המיתוס יוצר סביבו לכידות חברתית, תחושה של אחדות סביב משהו קדוש שיש עליו הסכמה רחבה בציבור.
אם בחברה יש מיתוסים רבים מידי, היא הופכת להיות מגושמת. אין בה מקום ליצירתיות- כל דבר מעוגן כבר במשמעות נילווית, ולאנשים אין יכולת להעניק משמעויות נוספות (גם זמניות) למושגים מחיי היומים שלהם.
בארת' מעלה סוגיה מעניינת-
המיתוס לעומת השירה: המיתוס הוא מע' סמיולוגית המתיימרת לחרוג מעצמה, להתרחב, ולהפוך למע' עובדתית. השירה היא מע' סמיולוגית המתיימרת להצטמצם לכלל מע' מהותית, אולם השירה עצמה (כמעין גוף כולל) הופכת למיתוס (מיתוס השירה).
מיתיזציה של המיתוס- יצירת מיתוס מלאכותי: כמו שהשירה הפכה למיתוס, ככה המיתוס עצמו יכול להפוך למיתוס (ובכך לגזול את עצמו). בארת' מדבר על מערכת סמיולוגית שלישית שבה המיתוס הוא האיבר הראשון. בכך אנחנו מנפצים את המיתוס- עושים
דמיסטיפיקציה.
מושג נוסף בארת' משמש בו הוא
טבעון, נטורליזציה: המיתוס יוצר טבעון, כלומר הוא גורם למה שהוא מייצג להראות טבעי, ובכך משמר את המצב הקיים (למשל את הערכים בחברה). לפי בארת, המיתוס משרת אינטרסים אידיאולוגים של הבורגנות שמעוניינים בשמירת המצב הקיים בחברה.