נאומו של דויד
גרוסמן – טקס האזכרה השנתי ליצחק רבין ז"ל
כששמעתי אז את נאומו של גרוסמן,אב שקול, טרי וכאוב, מדבר ברהיטות המאפשרת רק לקנא, לא קינאתי.
דויד גרוסמן הציג את נאומו בעצרת לזכרו של יצחק רבין בה הוא העלה מספר נקודות מדיניות. בנאומו חיבר עצמו לחזונו של יצחק רבין-שלום בין ישראל לפלסטינאים.
הנאום הספק מניפולטיבי,הוא נותן דעות מנוגדות לדעות ההנהגה ומפריך אותן תוך שהוא מתאים את הנאום לסיטואציה,לקהל ולמצב הכללי הרוחש במדינה (חודשים ספורים אחרי מלחמת
לבנון השנייה).
הקהל הוא קהל אנליטי,ספציפי, שיש לו שפה משלו ואסור להתנגח בו ככה סתם(הישראלי המצוי), צריך למצוא מכנה משותף ובכך להגיע לליבו של הקהל(כי... כל ישראל – אחים). הדרך חשובה לגרוסמן לא פחות מהמסר ועם זאת שדויד גרוסמן הוא איש מוכר וידוע לציבור כסופר וכדעתן פוליטי, הוא ידוע בזמן נאומו גם כמי ששכל את בנו החייל במלחמה האחרונה- מלחמת לבנון השנייה. עצם הנאום שובר גרוסמן את המתח ,את הרחמים ויוצר תחושת הזדהות ואמון (אתוס), אך אין ספק כי הוא גורם לדבריו לקבל משקל גדול יותר. הוא בעצם מתרגם את התחושות לאידיאליזם. נקודת המוצא של גרוסמן היא שהחברה הינה דבר סובייקטיבי ולכן הוא מניח שתהליך החשיבה שלה מבוסס על אותן מתודות -לכולם יש אינטרס משותף לשינוי.
מתוך המכנה הארגומנטטיבי שהוא יצר עם קהל המאזינים הוא יוצא בנאומו ועומד על טיבו של הקונפליקט. הוא נואם נאום ייצוגי בעצרת שהינה ספק ייצוגית, ספק פוליטית, אך טקסית כאחד והוא מעוניין להשיג בכך את מטרותיו- שינוי מדיני- בטחוני- חברתי. בעיקר,שינוי תפיסתי של ההנהגה הפוליטית. נאום טקסי זה אינו משדר רק אסתטיות, אך עם זאת אסור לכלול בו פולמוס- צריך לדבר על המשותף, המלכד ועל החזון. החזון צריך לתת גאווה ואמונה לאנשים.
גרוסמן ביקש בנאומו להציב אג'נדה. מעבר לדיבורים על המנהיגות החלולה, הוא ניסה להגיד לציבור שהשלום הוא ה"אין ברירה" שלנו, ולא המשך הסכסוך לנצח. לאחר שיצר בעצם קהל אחיד הוא יוצר בעצם קוד לשוני אחיד, קוד שמשמעותו שכל צד יבין את המילים באותה המשמעות. גרוסמן נותן הרבה מידע ומבנה אותו על ידי האתוס. מראה לנו את הנתונים על פי השקפת עולמו.
בצעדים מדודים מכניס גרוסמן בקורת, זה לא נראה כאילו זוהי דעתו , אלא כדעת הקהל, אך הוא מדביק את הקהל מבלי שנרגיש והופך נאום ייצוגי לסוג של נאום פוליטי. הוא מתחיל את נאומו ממקרה פרטי, רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ומרחיב את היריעה למצב מדיני כולל, תוך כדי שימוש במטאפורות, חזרה על מילים, תיאור מוסכמות וניפוצן. הוא תובע מההנהגה הפוליטית מחויבות ערכית לפיתרון כלשהו ויצירת הדים סביב נאומו.
גרוסמן יוצר שימוש באנלוגיה, כאשר מהבסיס הלא ברור נילקח מקרה ברור, כמו המלחמה, שאין עליו חילוקי דעות על השלכותיה ומזה הוא מתחיל להקיש הקשים. גרוסמן הביא דוגמאות שאישרו את התיזה שלו, מההיגיון לדוגמאות שמקשרות אותו למציאות. המציאות נבנית על איזו שהיא הסכמה .ואם זוהי המציאות ניתן להמשיך איתה למסקנות הגיוניות.
בדרך מטאפורות רבות יוצר גרוסמן את ראי המציאות : "כמי שהברית שהייתה לו עם הארץ הפכה,לאסונו,לברית דמים" (על מלחמת לבנון ועל השכול האישי) "הקמתה- עצם קיומיה של מדינת ישראל הם כמעין נס שקרה לנו...הנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות..."(מראה איך נס רוחני הופך לעסק כלכלי,לעג למדיניות,לחזון הלאומי) "ראי אדמה כי היינו בזבזנים מאוד..." (שימוש בציטוטו של שאול טרשיניחובסקי) "
"עם מינויו של הפירומן המועד הזה למנהל שירותי מכבי האש של המדינה" (ביקורת על אביגדור ליברמן) "בדיוק כפי שיש מלחמת אין ברירה,יש גם שלום של אין ברירה" "בימים אלה אין מלך בישראל" (ביקורת על אולמרט) השימוש במטאפורות מחזק את האבסורד-תיאור מצבים קונקרטיים בעזרת מצבים מופשטים, כך בעצם מצמצם גרוסמן את הויכוח למידה מוחלטת של אבסורד. השימוש בשפת רבים והתיאור של ארץ ישראל מביא לטיעון אוניברסלי שהכול מסכימים עליו,גם אולמרט חייב להסכים. המטאפורות מהוות מעין סיסמאות שאותן אנשים יכולים לזכור. הציטוט שנלקח מטשרניחובסקי מהווה בעצם מסווה לטיעון של ממש, המטאפורות שלו יצרו בעצם עמדה שמדברת לכולם כאילו שהוא אינו בונה את הנאום על מניפולציה, רק היגיון. הוא נותן דעתו ממקום אישי ("אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה") ועל דרך השלילה מזכיר את ביקורתו הקשה כלפי המנהיגות ("אינני מדבר כרגע על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה ומגיע לנקודה העיקרית והיא הביקורת על ההנהגה, על הממשל ועל ראש הממשלה בפרט. גרוסמן נזהר בדבריו אך עדיין ביקורתו היא כלפי הממשלה הנוכחית וראש הממשלה בפרט. גרוסמן משתמש בפנייה ישירה לראש הממשלה, כאן אנו מ
סיכומים נוספים אודות נאומו של גרוסמן בעצרת הזכרון ליצחק רבין