נוי, חוקר בתחום, מגדיר את ההומור היהודי כבדיחה שמספרים יהודים ליהודים, כאשר תחת המונח של "בדיחה יהודית" ניקח בחשבון רק כאלו
שאינן נוטות לקהל/עדה מסוימת, בדיחה אשר משותפת בהווה לכל עדות ישראל במזרח ובמערב". כאשר השווה נוי את הבדיחות ממקורות
יהודיים לבדיחות משאר העולם, מצא שהתכונות המאפיינות בדיחות, הן שהבדיחה בלבד מבוססת לרוב על משחק
מילים עברי, על פירוש למדני (כתב מקראי או מאמר חז"ל) ומגמתו השפעה שמיעתית. הדגש של נוי הוא על מחקר השוואתי, המתייחס לתכנים וצורות אוניברסאליים, ממצאיו אכן מצביעים על הבדל בתוכן הבדיחות אשר בנוי על השפה העברית ועל המסורת היהודית ובצורת הבדיחה שהיא צורת שיחה או מדרש יחיד. המחקר הנוכחי, שדן בעקבות מחקרו של נוי, ממשיך בגישה השוואתית, אך שיטת הניתוח בו הפוכה. קיימת מדידה עד כמה בדיחה בעלת מספר כלשהו של יסודות יהודיים, אפקטיבית/מצחיקה חילוניים אל מול חרדים, נבדוק הקשר בין מס'' המאפיינים היהודיים בבדיחה לבין האפקטיביות שלה ביחס לקהל היעד. מספר מילים - 2055 מקורות ביבליוגרפים - 10