אוטוסטראדת המידע: המבוי הסתום האחרון?

שילר
יוצא במאמר כנגד הציפיות מטכנולוגיית התקשורת החדישות בפתרון כל הבעיות. הוא טוען
שאופן ההתייחסות אליהם והעברת השליטה על טכנולוגיות אלו לתאגידים ולגופים מכווני
רווח הורס את הפוטינצאל האמיתי של טכנולוגיות אילו.
לטענת
שילר קיים כיום משבר בתחומים רבים של החיים האמריקאים – הזנחת הציבורי על טובת
הפרטי, פער גודל בין עשירים לעניים, פיטורים גדולים למרות אי פגיעה בייצור,
התפרצויות אלימות ופשע, אלו הופכים גם להיות אלמנט הבידור הבולט ביותר. שילר טועם
כי האמריקאים תולים בטכנולוגיות החדשות את הפתרון לכל בעיות אלו. תפישה זו היא כל
כך חזקה עד שב93 הוציא הממשל האמריקאי דוח – "תשתית מידע לאומית – סדר יום
לפעולה" דוח שקורא להפעלת כח משימה ממשלתי, שיוביל בסופו של דבר לתשתית מידע
עשירה שתפתור את מרבית הבעיות. המסמך שמוצג הוא רק מדיניות כללית וחזון בעוד
שפרטים ממנו ממשיכים להתגבש ע"פ הילר. הילר מציג את הנקודות העיקריות של
המסמך ותוקף אותן –
ההבטחה
של תשתית המידע הלאומיתע"פ
המסמך: נגישות למידע מכל מקום דרך מכשיר אחד – אפשרויות צפייה וקנייה מכל מקום
שתרצו.ע"פ
שילר: עיקר המכשור החדש הוא עצם אפשרות הקנייה. ע"פ
המסמך: בתי ספר וקורסים זמנים לכל התלמידים ללא קשר למרחק גבולות או משאבים.ע"פ
שילר: מה יקרה לבתי הספר הרגילים – האם הם ייסגרו והקיימים יהפכו למוסדות לעשירים
בלבד? כמו אין עדיין בטחון שהטכנולוגיה יכולה להחליף את אינטראקציות המורה. יש כאן
גם תליית הסיבה להתפוררות החינוך הפורמאלי באמצעים טכנולוגיים – לפי הילר זו הולכת
שולל.
ע"פ
המסמך: משאבי מידע של אומנות ספריות וכו יהיו זמינים מכל מקום. ע"פ
שילר: מי יבטיח שישתמשו בהם בעידן של הסחות דעת מסחריות.
ע"פ
המסמך: שירותי בריאות בצורה מקוונת לכל בכל שעה.ע"פ
שילר: המערכת הבריאותית נמצאת בבעיה חברתית שלא קשורה לטכנולוגיה. כמו כן יש כאן שוב
ניסיון להחליף את הטיפול האישי בטכנולוגי – שלא הוכח עדיין יעיל.
ע"פ
המסמך: אפשרויות תעסוקה חדשות לא תלויות מרחק וגבולות פיזיים, חוסך בעלויות נסיעה.ע"פ
שילר: עלויות נסיעה ניתן לחסוך בדרכים שונות. עבודה מרחוק תורמת להרס הקהילה ולקיום
מנותק.
ע"פ
המסמך: תרומה לעסקים הקטנים שיוכלו לייעל את עסקיהם.ע"פ
שילר: בעיית העסקים הקטנים היא לא הטכנולוגיה, אלא חוסר השוויון מול ענקי המסחר
שעובדים כמונופולים.
ע"פ
המסמך: תוכלו לממש את כל פעולות הצרכנות מהבית שלכם.ע"פ
שילר: סם החיים של התכנית – האפשרות להכניס את חיי הצריכה הביתה היא החלום הרטוב של
משווקים ותאגידים.
ע"פ
המסמך: אפשרויות לעבוד מול משרדי ממשלה ופקידים בתורה נוחה יותר. ע"פ
שילר: קיימים מוסדיים רבים שימנעו ויאטו תהליך זה. יגדיל את ספקי המידע הפרטיים
לעומת הציבוריים, ויחסל את האינטראקציה האישית.
ע"פ
המסמך: חסכון בעלויות ממשלתיות ובזבוז נייר על טפסים.ע"פ
שילר: בעבר "צמצום נייר" הופעל כדי לשנות שיטות ניהול ולהגביל את מגזר
החיים הציבוריים בחיים האמריקאיים.
 שילר
מסכם שבסופו של דבר המסמך מעלה יותר ספקות מאשר תקוות.
 כל
הכוח למגזר העסקי
התכנית
שמציג מסמך זה קוראת לגיוס המגזר העסקי להקמת תשתית מידע תוך כדי מכרזים וההנחה
שהתחרות תשמש כמנגנון הגנה ותגביל את החברות הפרטיות –
ע"פ
המסמך: המגזר הפרטי יוביל את תשתית המידע. העסקים אחראים ליצירה ולתפעול של תשתית זו.ע"פ
שילר: כל השיפורים החברתיים שהתרחשו עד היום קמו מתוך מאבק חברתי, ולא מתוך כוחות
השוק. אלו התעלמו מצרכי הרוב אם לא נאבקו בהם. יש חשיבות גדולה לגבי מי הבעלות על
העסקים – הבעלים שולטים על אוטוסטראדת המידע, איך ואיפה תוקם, מי ישתמש בה, ומה
יהיו החוקים שיגדירו אותה. הדעה שהתחרות תגביל את כוחות השוק היא מוטעית ע"פ
ניסיון העבר – התאגידים גדלו וצברו הון ללא רסן ולא מראים סיבה להגביל את עצמם.
לטענת שילר הממשל האמריקאי ממשיך לרצות את השוק הפרטי שצובר כח רב.
הוא מביא
לדוגמה את עסקת מכירת תדרי השידור האמריקאיים – משאב לאומי טבעי לתאגידי הענק.
לטענתו עד העסקה ב-93 היו התדרים בפיקוח ציבורי, ואף אם הוא היה לקוי, הוא עדיין
היה נתון לפיקוח הציבור. לפי העסקה יועברו התדרים לידיים פרטיות מה שלטענת
וושינגטון יביא לניהול טוב יותר שלהם והתחרות תגביל את השימוש בהם לרעה. בפועל
העסקה הביאה את התדרים לידי קומץ ענקי תקשורת ונועדה לשחקנים הגדולים בלבד.
שילר
טוען שמנגנון התחרותיות שהממשלה בונה עליו הוא לקוי והשומרים שלו נרפים ואין בכוחם
לעצור ולרסן את תאגידי הענק. הפיקוח של הממשלה אף הוא נעלם לחלוטין. גופי הפיקוח
הפכו למעשה להיות כוחות עזר לתאגידים. רוב תנועות הפיקוח נולדו כתוצאה של מאבק
חברתי, וכיום אינן קיימות או שהן חלשות. הוא טוען שהתחרותיות שעליה בונה הממשלה רק
תחריף את המשבר, שכן תחרויות זו מנמיכה את הסטנדרטים של התכנים המופקים עד לרידוד
טוטאלי. במקרים של הרדיו והטלוויזיה למשל בוזבז הפוטינצאל עקב גל מסחריות שהרס
אותו.
שילר
טוען שהממשלה מתעלמת משהשאלה המרכזית – כיצד יכול מוצר בידור,מידע ותרבות להכיל
שונות אמיתית. חוסר ההתמודדות עם שאלה זו יוצר את רוב הבעיות לגבי התנהלות הערוצים
הציבוריים והתכנים בהם. לטענתו שוב מתבזבזת טכנולוגיה חדשה שיכולה להביא שינוי
בהבטחות מרעישות ומסירה לידי התאגידים תאבי הבצע. רוב הבעיות שלנו הן בעיות חברתיות
שאין להם פתרונות טכנולוגיים. שבעת החטאים של עידן (הטכנולוגי) זה הם – חוסר
שיווין, ניצול מסחרי של מידע, איום על הפרטיות, התפרקות הקהילה, משאלי עם מעוותי
דמוקרטיה,עריצות שומרי הסף, אובדן ערכי השירות הציבורי והאחריות החברתית.