המאמר של אלי
אברהם "התקשורת בישראל: מרכז ופריפריה" מתבסס על תיאורית הבניית
המציאות.
פריפריה –
מקומות
או מגזרים המרוחקים
מהמרכז מבחינה גיאוגרפית או סוציולוגית (אינם שותפים לערכים ולחיים של תושבי
המרכז).
אלי אברהם
טוען שהתקשורת הישראלית משודרת ממרכז מהמדינה, ופונה בעיקר אל הקהל הקרוב אליה
(אנשי המרכז). מבחינה זו תושבי המרכז מקבלים את רוב המידע שלהם על ישובי
הפריפריה באמצעות התקשורת. אלי אברהם מתאר מחקר שבו הוא בודק את האופן וההקשרים שבהם
מופיעות עיירות הפריפריה בעיתונות הישראלית בשנות השבעים והשמונים. הוא מוצא שרוב
הפעמים שבהם הם מופיעות זה בהקשר שלילי, וגם שקיים ניסיון לתת הקשר חיובי הוא מחזק
את המוטיב הנגדי לו, ומחזק את ההיבט השלילי. לטענת כותב המאמר קיימים אצל קהל
הקוראים מספר תבניות שמיוחסות
לעיירות הפריפריה, ולכן יש ציפייה שסיפור עיתונאי שנוצק
או שעונה על תבניות אלה יימכר יותר. בנוסף לכך מביא אלי אברהם מספר ציטוטים מפי
עיתונאים שונים המעידים כי קיימים סיפורים בנוגע לעיירות הפיתוח
ש"ימכרו" יותר טוב – לא רק מבחינת הקוראים, אלא גם מבחינת המערכת
העיתונאית (העורך למשל). לפי המאמר קיימות מספר תבניות או דימויים שחוזרים על עצמם
באופן שבו מוצגות עיירות הפיתוח –
אלימות, פשע וחוסר שקט חברתי – המאמר
מדגים כיצד סיפורי אלימות ופשע הנוגעים לעיירות הפיתוח בולטים יותר מסיפורים
אחרים. בנוסך לכך אלי אברהם מדגים כיצד אפילו כשאין אלימות או פשע, הדיווח
מתייחס אליהם אם על ידי הפתעה שהם לא מומשו או רמיזה לכך שהם עתידים להופיע.עוני לכלכוך והזנחה – המאמר מציג כי
בסיפורים על עיירות הפריפריה קיימת ציפייה לסיפורי אנושיים של עוני ומצוקה.
בנוסף הוא מציג כיצד הידיעות קושרות בין עוני באשר הוא לעיירות פיתוח גם כאשר
הידיעה לא ממש עוסקת בהן. כמו כן קיימים הוא מראה כיצד בוחרים הכתבים לתאר
לכלוך והזנחה בעיירות הפיתוח, אך מתעלמים מהם במקומות אחרים. תושבי עיירות
הפריפריה מוזכרים לא אחת כאשמים במצבם, והעיתונות לא מנסה לעלות שאלות אחרות
בנוגע לאשמים (בהתאם למשל לתיאור תפקיד העיתונאי כאיש מקצוע) או להעלות דיון
אמיתי בנושא. אי-יכולת לשלוט על הגורל – הידיעות מציגות
את עיירות הפיתוח, כאילו גורלן נגזר עליהן מראש, ואין שום סיכוי להימלט
מהעתיד הצפוי להם. המאמר מראה כיצד מוצגות עיירות הפיתוח כתלויות במרכז
ובממסד.חוסר ייחודיות והכללה – תושבי עיירות
הפיתוח מוצגים כולם כמקשה אחת ולא כפרטים שונים בעלי ערכים ודעות. עדתיות – כאן מציג המאמר כיצד הפכו עיירות
הפיתוח לסממן של עדות המזרח בעיתונות. העיתונאים גם טורחים לציין שאם התקיימה
התקדמות כלשהיא במצב העיירות או סיכוי כלשהו לפיתוח, הוא ודאי יגיע מתושבים
מן המרכז שעברו או מתכוונים לעבור אליהם. פרימיטיביות – העיתונות דואגת להדגיש את
הפאן העממי של עיירות הפיתוח, בדומה לאופן בו מוצגות לו פעם מדינות העולם
השלישי בעיתונות העולמית. קיימת התייחסות אליהם כאל האחר האקזוטי של ישראל,
וכך מודגש אלמנט הזרות שלהם מהשאר – תושבי המרכז. הם מוצגים לא אחת
כ"חסרי-תרבות". בחלקו השני
של המאמר טוען אלי אברהם כי המציאות התקשורתית מקצינה את דימוייה על העיירות בשנות
השמונים, למרות שלפי נתונים שהוא מציג (המגיעים דרך העיריות עצמן, וגופים שונים
כמו הלמ"ס והמשטרה) חל שיפור במצב עיירות הפיתוח ואין כל בסיס לדיווח השלילי.
חלק זה של המאמר מדגיש ביותר את תיאורית הבניית המציאות שעליה מתבסס הכותב – קיימת
מציאות תקשורתית אחת לגבי עיירות הפיתוח, לעומת מציאות עובדתית אחרת הבאה ידי
ביטוי בנתונים שהמאמר מציג.לטענת אלי
אברהם לשימוש החוזר בתבניות אלו יש מספר השפעות ארוכות טווח – הציפייה לתבניות
מחזקת ומאששת את הדימויים לגבי עיירות הפיתוח ומונעת דיון אלטרנטיבי בהם, ובבחינה
מחודשת של העובדות לגבי עיירות הפיתוח. החזרה על הדימויים מקבעת את התחושה לגבי
עיירות הפיתוח כאילו מדובר בעתיד ידוע מראש. הדימויים השונים גם מקצינים את תחושת
הזרות בין תושבי המרכז לבין תושבי הפריפריה.