בעקבות ניצול השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות לפולין וזהות לאומית

ההיקף העצום של מוות יהודי ומספרם של ניצולים ובני משפחותיהם החיים במדינת ישראל,

וסמיכות הזמנים בין הקמת המדינה לשואה הפכו את זיכרון השואה למרכיב מרכזי בזהות הישראלית. אין לראות את המסעות האלה כסיור לימודי, אלא כעלייה לרגל שהיא ביטוי של הדת האזרחית. מטרתו העליונה של המסע לפולין היא לעגן את קדושתה של המדינה בחוויית השואה. מסע זה מעצב את דמות הזיכרון הישראלי של השואה ואת העבר היהודי, וכן את מודעותו של התלמיד הצעיר לציפיות החברה ממנו.  חוויית פולין אמורה לשנות את התלמידים ולהפוך אותם מילדים לקורבנות, לניצולים מנצחים ולבסוף לעדים של העדים, שמוטלת עליהם החובה לספר ולהציג את מה שראו וחוו בפולין ולהגן על מדינת ישראל, המוצגת כתשובה לשואה.

טקסי הנצחה וזיכרון קולקטיבי יהודי-ישראלי: הטקסים המעניקים מטען רגשי לסמלים הלאומיים, משכנעים את המשתתפים והצופים בהם לראות קטגוריות סמליות, כגון "האומה" או "המדינה" כישויות טבעיות, כמובן מאליו/
זיכרון השואה בישראל: בשנים הראשונות להקמתה של המדינה ניסו הצברים להרחיק את עצמם מניצולי השואה תיארו אותם כפחדנים המסמלים את העבר הגלותי, והנגידו אותם לחלוצים ולחיילים של ההווה. חוסר הקשבה זו כפתה שתיקה על הניצולים שהיו מוכנים לספר את מה שעבר עליהם. לאחר מלחמת יום הכיפורים חל שינוי בתפיסת השואה בישראל. ששת המיליונים הפכו לקדושים שנהרגו על קידוש השם. בסכימה הציונית החדשה, הניתוק מן הגלות נשאר בעינו אך הכוחות שהביאו להשמדת הגלות נתפסים עתה ככוחות הממשיכים להתקיים, בדמות אויביה הנוכחיים של מדינת ישראל. מדינת ישראל חזקה מוצגת כתשובה, כאנטיתזה לשואה.

ככל שגובר המרחק בזמן ממאורע השואה, כך מתעצמת נוכחותה של השואה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. השואה מגויסת לצידוק עמדות פוליטיות, בעיקר ע"י הימין ולהענקת משמעות בלתי ניתנת לערעור לצורך בהקרבה  עצמית למען המולדת.

המסעות לפולין: המטרות המוצהרות:  דור הנכדים חיפש קשר ישיר לעבר. הניצולים  חשו דחף לספר את סיפוריהם לפני מותם.המסעות עלו כאפשרות ליצירת אחדות חדשה : "אשכנזים וספרדים... גם אם היו ביניהם ניגודים חברתיים, עדתיים במחנות המוות נעלמו ההבדלים כלא היו".

בין המטרות של משרד החינוך ניתן למצוא ניסיון להעמיק את המחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל, ולפיק את הלקח הלאומי של הצורך במדינה יהודית ריבונית וחזקה והן את הלקח האוניברסאלי של החובה לשמור ולהגן על הדמוקרטיה ולהיאבק נגד כל צורה של גזענות.

המסע לפולין כעלייה לרגל: על פי  טרנר, עולה רגל הוא אדם שעוזב את ביתו כדי לצאת למסע אל מקום קדוש הנמצא בפריפריה, שהופך בעיני אותו אדם, למרכז. שם עולה הרגל חווה "קומוניטס"(חוויית יחד אקזיסטנציאליסטית). שמתחוללת עקב המגע עם נושאים המקודשים לחברתו, וגורמת לעולה הרגל לחוש כבן אדם אחר, שונה, כשהוא שב הביתה. הסטטוס החדש שעולה הרגל זוכה לו בקרב מכריו מקנה לו אישור חברתי שמחזק את תחושתו, שהחוויה הרגשית שעבר חוללה בו שינוי.עלייה לרגל זו לוקחת את התלמידים  לאחר הדמוני, כדי להעלות את מודעותם לאיום הקיומי על הקוסמוס שלהם, ובכך להעניק לעולם המובן מאליו שלהם , ישראל, משמעות חדשה.
ב"מרכזי המוות" מופיעים התלמידים כנציגי ישראל.  מודעותם  המוגברת של התלמידים לסכנה הקיומית ותחושת התגברות על הסכנה הזו, הודות לקיומה של המדינה, יוצרות אצלם מחויבות לערכים לאומיים ותרבותיים בסיסיים. ישראל מקבלת ערך קוסמי ומוסרי חדש, והחזרה הביתה בסוף המסע הופכת למעשה עליה, החיים בארץ הופכים ממובנים מאליהם למרכז מקודש של חיים. המסע מצליח לנכס סיפורים אישיים ולמזגם לנרטיב הלאומי. התלמיד הופך לניצול ולעד מנצח, בתוקף שייכותו לקבוצת אזרחי המדינה היהודיים.

מבנה המסע: הכנות, ארגון, מבחר אתרים ולוח זמנים: חילונים ודתיים נוסעים במשלחות נפרדות. החרדים אינם משתתפים במסעות אלו. ההכנה למסע מספקת רקע היסטורי בסיסי על השואה ושותלת זרזים חזותיים וקוגניטיביים שניתן יהיה להפעיל בזמן המסע. המסע הוא בעיקרו חוויה חושית ורגשית. הסידורים הביטחוניים והלוגיסטיים שומרים על הקבוצה מלוכדת וסגורה בפני החוץ, ובכך מבליטים את תדמיתה של פולין כארץ עוינת. ההגבלות על חופש התנועה ואווירת הסכנה מעבירות למשתתפים את תחושת חוסר הביטחון של הגולה, וההשמדה הסופית נראית להם כהמשך טבעי לכך. מסוכן להישאר לבד. אין חלל פנוי ואין זמן חופשי. רק המדינה, בדמות אנשי הביטחון, מסוגלת לשמור על ביטחון יהודי בעולם ה"חיצון". לוח הזמנים העמוס, הדגש על הביטחון, נוכחותם המופגנת של דגלי המדינה וסמליה ובידוד הקבוצה מן הסביבה הפולנית המודרנית יוצרים יחדיו בועה סביבתית המחלקת את העולם המובנה של המסע לשני תחומים מקוטבים: המרחב הפנימי, שמזוהה עם ישראל, והמרחב החיצוני- שמזוהה עם פולין של זמן השואה.

העד הניצול כמתווך של "חוויית" השואה: עוד לפני שמתחיל בסיפורו, מוצג העד כגיבור. הוא נקרא "איש עדות". נוכחותו ועדותו מעניקים כוח חיות למחוזות הזיכרון. סיפורו מסתיים בדרך כלל עם עלייתו ארצה, מה שמתואר לעיתים קרובות כשיאו של מאבק הרואי להישרד. הוא מזכיר לתלמידים את חובתם לחזור הביתה ולספר לחבריהם "מה ראו ושמעו". בכך הוא מעניק להם סטאטוס חדש כיורשיו וכיורשי קורבנות השואה כולם. אנשי העדות רואים בנוכחות התלמידים באתרי המוות הרגשה של כוח וניצחון.
טקסי ההנצחה בפולין: הטקסים יוצרים אחדות רגשית ותחושת קהילה באמצעות חזרה על סמלים, טקסטים ושירים מוכרים. בנוכחותם ההמונית של התלמידים כנציגי ישראל על אדמת פולין יש הפגנת כוח, והיא מנציחה הישרדות. זוהי הנצחה פעילה, פולחנית. "התקווה" הופכת כאן לביטוי רגשני של תקווה ולשאגת ניצחון.
מסרים שהודחקו במסע:  :

1. יותר זמן ויותר טקסים מוקדשים למוות בשואה מאשר לחיים יהודיים בפולין לפני כן. אין שום ניסיון להיפגש עם יהודים חיים שיוכלו למתן את הדמות של פולין כבית קברות יהודי גדול.


2.  אין מפגש עם יהודי התפוצות.המסע לגלות מתקיים על מנת לשלול אותה. בטקסט הלאומי ההגמוני של המסע, לגולה יש זכות קיום כמוזיאון, כבית קברות וכחומר גלם לציונות.


3. אין מפגש משמעותי עם הפולנים. לוח הזמנים העמוס וסידורי הביטחון הקפדניים מונעים מתלמידים מפגשים אקראיים עם פולנים. במסע אין מפגש משמעותי עם אחר שעשוי לשמש כנושא להזדהות ולאמפתיה.

מסרי המסע ונרטיבים אחרים של השואה: המסע בונה נרטיב המציג את השואה כביטוי של חוסר האונים והפגיעות של העם היהודי בתפוצות מול עוינות הנצחית של האנטישמיים בעולם. כוח ישראלי מוצג כאנטיתזה, כמענה לשואה. המסעות לפולין כדגמים חשובים המעצבים תודעה והתנהגות לעתיד.