הופעת הפרה הקדושה / האריס.
בהודו כיום , רק הנחשבים טמאים אוכלים בשר אדום ( פרה ). בני כתות עילית ושומרי מסורת נמנעים ממנהג זה לחלוטין. המאמר מפרט את הסיבות להשתרשות התופעה.
עד לשנת 1000 לפני הספירה , היו ההודים אוכלים בשר פרה ללא הגבלה. לבשר היו אף שימושים טקסיים שונים.
ממלכות ודיות מאוחרות והינדיות קדומות , קיימו כת כוהנים בשם בראהאמאנים . חיי הדת של כת זו היו מרוכזים סביב קורבנות בעלי חיים ( כשכת זו בלבד הייתה רשאית להקריבם ). לאחר הקורבן , היו מחלקים את הבשר בקרב ההמונים. אחרי 600 לפנה"ס , התקשו הבארהמנים לספק דרישה זו לבשר ( מכיוון שבעלי החיים נדרשו לעבודות המשק ) ואכילת בשר הפכה לזכות בלעדית של כתות העילית , בעוד ההמונים הפכו לצמחונים.
לאחר שדתות חדשות (הבודהיסטית והיינית) החלו לערער על חוקיותה של כת הבארהמנים והשפיעו רבות בטענה כי החיים קדושים – בכל צורת קיום שהיא. הדתות החדשות השפיעו השפעה ניכרת על הדת השלטת ( ההינדו ) ואף הובילו לאימוץ עקרונותיה. התחוללו עוד שינויים נוספים עם התחלפות שושלות – חזרה לאכילת בשר פרה בתקופות שונות.
המאמר לא מגדיר במדויק את הנקודה בה הפכה הפרה לחיה מקודשת , אך מעלה סברה כי בשל אי האיסור על אכילת פרה באיסלם , הפכה אי האכילה למעין מרד כנגד האיסלם.
סברה נוספת שמועלית היא כי קיים קשר לדלדול משאבים וצפיפות אוכלוסין , שהובילו להצטמקות המשקים החקלאים ולשימור חיות בית קריטיות בלבד. הבקר נחשב לזן חשוב במיוחד בשל חשיבותו לכלל המחזור החקלאי. האיסור הדתי על אכילת בקר נעשה לפי טענה זו בכדי "שלא להביא לידי ניסיון" ( בדומה לאיסור אכילת חזיר במזה"ת ) . המחבר מסביר את ההבדלים בין החזיר ( הנחשב לטמא) לבין הפרה שנתקדשה בכך שהחזיר נחשב לחסר תועלת פרט היותו מזון , ואילו הבקר נחשב לאמצעי עבודה. הפיכת הבקר למקודש היא תוצאה של הצטברות של מיליוני החלטות של איכרים לשמר את הבקר שאמצעי עבודה , שגם הוכיח את עצמו כזן עמיד במיוחד.
המאמר עורך השוואה בין הסינים להודים בהיבט יחסם לבקר ומוצריו (חלב) לסינים , אצלם החיה הנפוצה ביותר היא החזיר. בסין , החזיר נחשב ל"מנקה הרחובות" וקל יותר לגדלו בתנאים הסביבתיים הקיימים. בסין.
בניגוד לתפיסה הגורסת כי אי אכילת בקר משמעה ניצחון המוסר על התיאבון , הצמחונות ההינדית היא ניצחון התרבות על כוחות היצור.