סיכום תרבות ואישיות + נערות בסמואה

תרבות ואישיות

שורשי האסכולה הם במלומד שקוראים לו פרנץ בואז שהיה יהודי מתבולל שנולד בגרמניה 1858. כמו מלינובסקי למד בכלל פיסיקה אך התחיל להתעסק ביחסיות של התפיסה – נורא העסיק אותו לדעת האם כולנו רואים אותו צבע ואיך זה שצבעים נקראים אחרת. משם באופן מסתורי הגיע לאנתרופולוגיה והתחיל לעשת עבודת שדה אצל האסקימוסים. 1895 היגר לארה"ב ובמשך כל הקריירה שלו הוא הפך להיות אקטיביסט שדיבר נגד גזענות. תפיסה שלו הייתה שאין שום דרך בעצם לדבר על חברות באופן אבסטרקטי ומבנים כמו שהפוקציונליסטים ניסו לעשות במקביל אליו. הדרך היחידה להבין חברות היא לעסוק בהם כיחידות מורכבות ייחודיות שאי אפשר לעשות להם רדוקציה – כלומר אין שום דרך להשטיח את העיסוק החברות דרך מבנים כללים צריך ממש לעסוק בכל חברה כתופעה ייחודית. גישתו נקראת רלטיויזם תרבותי – יחסיות תרבותית.

ההיגיון שעומד מאחורי העיסוק של אסכולת תרבות ואישיות הוא הניסיון לתת גרסה רלטיוסטית תרבותי לרעיונות פסיכולוגיים שהיו רווחים מאוד בתקופה האת. בתקופה זאת פריחה של הפסיכולוגיה גם כאסכולה טיפולית והרעיונות שהגיעו מהמחקר הפסיכולוגי היו נכסי צאן ברזל.  והמונח אישיות הוא אחד המונחים המאוד חשובים שפסיכולוגיה דחפה לקדמת הבמה. בפסיכולוגיה המון מאוד הגדרות למילה אישיות.

אנתרופולגיות התחילו להתעסק באופנים תרבותיים של גידול ילדים והם התחילו להתעסק בכל האספקטים של הגידו: הנקה, האכלה, רחיצה. ניסו לבדוק האם אפשר לאתר הבדלים באופן של גידול הילדים ובדרך זאת להבין כיצד מתעצבת האישיות באוכלוסייה הזאת.

התעסקו  בפרטים הקטנים ביותר של גידול הילדים וזה היה מאוד חדשני. רוב האנתרופולוגים היו גברים והם לא נתנו את הדעת על גידול ילדים. לא הייתה הפניית זרקור, צילום תקריב על גידול ילדים זה היה נחשב פחות משמעותי. יותר התעסקו בהבנת מוסדות. מרגרט מיד העבירה את זה לפוקוס. מאחרוי זה עומד הניסיון לפתוח את תיאוריות האישיות. הפסיכולוגיה של תחילת המאה ה 20 הייתה מבוססת על מעט מאוד מחקר אמפירי. הם יו יותר תיאוריות. האנתרופולוגים ניסו לבדוק אותם בזמן אמת בשטח – והפניית הזרקור לילדות בעיצוב האישיות הושפעה מאוד מהפסיכולוגיה. מהתיאוריה שהשנים הראשונות מאוד תורמות לעיצוב האישיות.

ההתייחסות אל ילד זה היא כמובן מאליו. יש פה תפיסה של ילד ובסופו של דבר אדם זה מה שהיא חותרת אליו דרך הפרקטיקות היומיומיות אנו מלמדים את הילדים את הרעיונות הגדולים של מה להיות אדם ובך מעצבים את האישיות שלו. 



למשל בנשיאת תינוקות. בפרימיטיביות – נשיאת תינוקות על הגב. הילדים ישנים ואוכלים על הגב. ראינו תמונות של אם מכבסת/מבשלת בירה ועוד דברים והתינוקת על הגב. התינוק ממש קטן עדיין לא יודע להחזיק את הראש ושמים את הילד על הגב. לא מוגבל לאמא – סבתא או סבתא רבה יכולה גם לסחוב על הגב. כשרעיון זה עבר למערב עבר באופן שונה התינוק עבר לבטן לקדמה ולא אחורית. ולא אפשרי להכין אוכל או משהו כזה עם התינוק על הבטן. הדבר היחידי שתרבות הנשיאה על הבטן הדבר האפשרי הוא יחבוק התינוק.  ובכך מעניין לראות כי הנשיאה על הגב מטרתה לשחרר את הידיים לעבודה אחרת, "סומכים" עליו שיסתדר – עצמאות. וכשזה עבר למערב וקידמה – זה ביטל את 2 המטרות העיקריות של נשיאת התינוק על הגב.

האנתרופולוגים ששייכים לאסכולה זו ניסו להגיד שהאישיות היא תוצר של תהליך התירבות. דרך תהליך זה ילדים לומדים לחשוב בצורה שנכונה תרבותית, לומדים מודלים של התנהגות שנכונה תרבותית ואפילו לומדים מהם הרגשות שנכונים תרבותית בסיטואציה מסוימת. האישיות הזאת מעוצבת מתוך חוויות הילדות המוקדמות. הם החזיקו בחוזקה ברעיון שהאישיות מתעבת בשלבים המוקדמים של הילדות לא באו לבקר אלא להעמיק ע"י מבחנים בין תרבותיים.

מרגרט מיד הייתה תלמידה של בואז ומחקרה הראשון שלה שהתפרסם בארה"ב היה מחקר שלה על התבגרות בסמואה. סמואה היא קבוצה של איים באוקיינוס השקט (בדרום). הספר נקרא "להתבגר בסמואה" הפופולאריות של הכתיבה שלה הייתה בלתי רגילה בציבור הרחב. המרצה הציגה תמונות שמציגה תיירות בסמואה על מנת להראות כי במידה רבה משהו מהפסטורליות של המקום משפיע בכתיבה שלה שעורר ליה ביקורת מאוחר יותר. העבודה שלה על סמואה בעצם עוסקת באחת האמירות של פסיכולוגים בתקופה שלה שטענו שגיל ההתבגרות אצל ילדים וילדות הוא תקופה קשה, רווית מתחים וקונפליקטים ואמירה זו הייתה כוללנית והיו ניסיונות לקשור את תופעות גיל ההתבגרות עם שינויים הורמונליים והכיוון לקח למקום שבו משברי גיל ההתבגרות הם אוניברסאליים. מיד ישבה בסמואה וביקרה את זה. היא דווחה על מצב עניינים שונה לחלוטין. דווקא גיל ההתבגרות עבור ילדים בסמואה היא תקופה פנטסטית ומצוינת בניגוד להנחות של פסיכולוגים מערביים באותה תקופה. זו תרבות שבה אמהות של ילדים נורא נורא צעירים חייבות לצאת לעבוד ועל טיפול בתינוקות או ילדים קטנים אחראיות ילדות בנות 8 שמגדלות את התינוקות לפעמים בנות כמה חודשים. והם עובדות מאוד קשה וכל הזמן בסביבת הבית כבולות, לא יכולות כל כך לצאת ואחראיות בטיפול והאכלת התינוקות. בסביבות גילאי העשרה הם משתחררות לחופשי – אחיותיהן או שכנות יותר קטנות מהן מחליפות אותן. לכן אלה נחשבות השנים הכי טובות שלהן יש להם הרבה זמן פנוי והן עוסקות בעיקר בפעילויות מיניות בכיף ללא הסתרה של הדבר. היה הרבה כעס על הכתיבה שלה על כך שזה לא היה ככה ושהבנות עבדו עליה והבתולים הם ערך חשוב.

היא מתארת מצב של גן עדן לבנות המן זמן פנוי, הם מתיפייפות רוקדות נהנות מחוויות מיניות ללא לחץ ובלי מתחים. וכך הם בוחרות להן באופן הדדי בני זוג ומקימות משפחה ויולדות ילדים. כך בעצם התקופה הזאת שלהם היא מאוד רגועה ונטולת מתחים. אין כמעט פרטיות בתרבות הזאת הילדים מכירים את גוף מצוין, יודעים הכול על מיניות, על מוות.

פרנץ בואז המורה שלה כותב שהמחקרים שלה מוכיחים כפי שהאנתרופולוגים חשדו מזה זמן רב הרבה מאוד ממה שאנחנו מייחסים לטבע האדם הוא לא יותר מאשר תגובה לאילוצים תרבותיים.