העובדה ידועה הרפורמה בחינוך מופיעה גרוע בעולם ומערכת החינוך הציבורית בארה"ב מציגה הופעה עלובה במיוחד. לכן זה בלתי אפשרי לבצע
רפורמה בחינוך מבלי להודות ראשית שישנה בעיה ושנית שזוהי בעיה ציבורית בעיקרה. זיהוי הבעיה כבעיה של הציבור מבטיחה גישה ממלכתית לבעיה. פותחת פתח לשילוב בין
רפורמה חינוכית לרפורמה כלכלית עליה שוקדים דרך קבע מיטב הכוחות במשק.
השימוש שעושים יצרנים בממשל כדי לשפר את תנאיהם, אינו מוכר למערכת החינוך. למשל יצרני מכוניות משקיעים כספים רבים על מנת לשדל את הממשל לחוקק חוקים, להתיר הגבלים ולשמר את התעשייה מניבים בסופו של דבר מכוניות טובות יותר. לעומתם, אין השתדלנות החינוכית מניבה כל תוצאה. לטענתו, ההשקעה בחינוך בארה"ב נמוכה משום שאין שידול ועשיית לובי לטובת החינוך מטעם, כדי להציג את החינוך כבעיה לאומית הדורשת השקעה לאומית. החינוך בארה"ב למרות היותו ציבורי הוא אינו פדראלי בעיקרו.
זאת, הואיל ומערכת החינוך הינה של מדינה וקבוצות לחץ מקומיות לוחצות רק על המדינה עצמה. אין למעשה מערכת לאומית אשר מנתבת את קבוצות הלחץ לידי שותפות אחידה של אינטרסים ביחס למערכת חינוך אחידה וכוללת. קבוצות הלחץ הקולניות ביותר המבקרות את מערכת החינוך הם בעיקרם עובדי
המערכת. מורים מנהלים ואנשי חינוך אשר דורשים להטיב עם עצמם דרך המערכת עצמה. אי לכך, הם מבקרים אותה ומוציאים דיבתה רעה. הלקוחות של המערכת בעצמם קולם לא תמיד נשמע, זאת למרות המעורבות של פוליטיקאים מקומיים במערכת החינוך עצמה. המערכת הופכת להיות מעין קרש קפיצה לפוליטיקאים ולאחרים הדורשים דרכה אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם המערכת ועם החינוך בעצמו.