בנקודה מסוימת בהיסטוריה, החליף הצילום את הציור הריאליסטי בחוללו משבר באמנות. כיום שוב אין "הדיוק" משמש הצדקה לציור - זה עומד
בפני עצמו, ופונה לאפיקים אחרים, כאשר הצילום והקולנוע - הפכו למנציחי הזמן על כל שינוייו.
ביסוד כל האמנות העתיקה - רצונו שלה אדם להתגבר על המוות, ע"י חניטה, יצירת פסלים וכד'.
כיום עשיית הדמויות שוב אינה תועלתית, אלא מבטאת תפיסה רחבה יותר של עולם אידיאלי.
מאבק בין שתי גישות באמנות (בציור) - הסימבוליזם והריאליזם – הגישה האסתטית, והגישה הפסיכולוגית - הרואה כעיקר את הצורך באשליה – העתקת העולם החיצון. התפתחות הפרספקטיבה במערב משקפת גישה זו.
עם הזמן, התפתחות הצילום והקולנוע, המספקים לחלוטין את הצורך בריאליזם אובייקטיבי, משבר באמנות הציור - לא עוד ריאליזם - לשם כך יש מצלמה – אלא סגנון ומקוריות תפיסה, שהובילו לזרמים מודרניסטים שונים.
אישיותו של הצלם, מתבטאת בבחירת האובייקט המצולם ובתכלית הצילום, שכן היווצרות העולם הופכת אוטומטית - ע"י מכשור, ללא מגע אדם בתווך כמו בציור, אלא באובייקטיביות מוחלטת.
מנקודת מבט זו, הקולנוע הינו כאובייקטיביות בזמן. לא עוד שימור האובייקט ברגע מוקפא מסוים כמו בציור ובצילום, אלא הנצחת השינוי וההתפתחות ברצף הזמן!
כוחו של הצילום במסגרת. בבודדו פרטי מציאות מן המארג הכללי – הוא חושף, מבודד, מחדד וממקד עליהם את תשומת ליבנו שבד"כ חולפת עליהם ביעף.
הצילום והאובייקט המצולם כשיקוף האחד את השני - ללא הבדל. כך גם הסוריאליסטים שמבחינה לוגית אינם מבחינים בין דמיוני לאמיתי ומסיבה זו משלבים בציוריהם אחיזת עיניים עם תשומת לב דקדקנית לפרטים.
לסיכום: הצילום כנקודת דרך היסטורית באמנות "שיחרר" את הציור המערבי מהצורך בריאליזם, ואפשר לו לפנות לאפיקי ביטוי אישיים יותר, מופשטים לעיתים. כשלעצמו - תכליתו של הצילום הינה "למסגר" יחידות מציאות שבמארג הכללי לא היינו שמים לבנו אליהם. מטרת הקולנוע היא להשתמש בהן כבשפה ולהנציח את המשתנה שבחיים.