לאיין ראנד אין דעה ממש טובה עלינו בני האדם כשאנו מתגודדים בקבוצות. את דעותיה היא פיזרה בנדיבות בספריה הגדולים: כמעין
המתגבר, מרד הנפילים ועוד.
אם אתה מנסה להשפיע על אנשים שיבצעו פעולות נאצלות, הרי שאתה משעמם אותם; אם אתה מאפשר להם להמשך אחר יצריהם - הם מתביישים בכך; אבל אם תצרף את השניים יחד - הרי שקנית את לב ההמון.
ההמון נכון לסלוח לכל, אך לא לאדם שיכול להישאר נורמלי ושליו בהיותו נכון ללעגו הקולקטיבי העצום.
מרבית בני-האדם מקבלים את מרבית הדברים משום שזהו מה שניתן להם, והם עצמם אין להם בכלל דעה.
רצונך להיות מונחה על-ידי מה שהם מצפים ממך לחשוב שהם חושבים, או על-ידי כוח שיפוטך אתה? אנשים אינם רוצים דבר אלא מראות מסביבם, כדי להחזיר את דמויותיהם - בעוד שהם עצמם מחזירים דמויות של אחרים... ממש כמו אותו אין סוף טיפשי שאתה מקבל משתי מראות העומדות אחת מול השניה משני עבריו של מעבר צר, כמו באותם בתי מלון זולים. החזרות -של-החזרות והדים-של-הדים. ללא התחלה וללא קץ. ללא מרכז וללא תכלית. חדשות הן אותם הדברים המעוררים את ההתרגשות הגדולה ביותר בין מספר הקוראים הגדול ביותר. הן אותו דבר המסוגל להמם אותם עד לטיפשות. כל המרבה בכך- הרי זה משובח.
לאנשי
החיים המשומשים אין כל עניין בעובדות ברעיונות, בעבודה. עניינם רק בני-אדים. אין הם שואלים: "כלום זאת האמת?" הם שואלים: האם מה שאחרים חושבים זאת האמת?" לא לשפוט אלא לחזור. לא לעשות אלא לטעת רושם של עשייה. לא יצירה אלא ראוה. לא יכולת אלא חברות. לא זכות אלא פרוטקציה. מה היה קורה לעולם אלמלא אותם העושים, החושבים, העובדים היוצרים? אלא הם האגואיסטים.
אין אדם חושב באמצעות מוחו של הזולת, ואינו עובד באמצעות ידיו של הזולת. אם אדם מפסיק את יכולתו לשיפוט עצמי, הוא מפסיד את הכרתו. להפסיק את ההכרה משמעותו להפסיק לחיות. אנשי החיים המשומשים אין להם כל חוש של ממשיות. ממשיותם אינה בתוכם אלא אי-שם במרחב המבדיל בין גוף האדם לגוף חברו. לא שלמות אלא קשר - הקשור ללא כלום. זוהי הריקנות... איש החיים המשומשים פועל אך מקור פעולתו מפוזר בכל אדם חי אחר. הוא בכל מקום ובשום מקום... המון עיוור משתולל בטירוף-דעת כדי לדורסך ללא כל טעם וללא תכלית.
אנשי החיים המשומשים נכונים לקבל הכל מלבד אדם העומד לבדו. הם יכירוהו מיד בחושם. והם שונאים אותו שנאה מיוחדת, אורבת. הם סולחים לפושעים. הם מעריצים דיקטטורים. פשע ואלימות קשורים זה בזה. מעין תלות גומלין. הצורך מקשר. הם מוכרחים לכפות את אישיותם הקטנונית, העלובה, על כל הנקרה להם בדרכם. האדם הבלתי תלוי הורג אותם - משום שאין הם קיימים בתוכו, וזוהי צורת הקיום היחידה שהם מכירים. מדוע הם סובלים, מדוע הם מחפשים אושר ולעולם אינם מוצאים אותו.
אילו היה אדם נעצר לרגע ושואל את עצמו, אם השתוקק מעולם תשוקה אישית באמת, כי אז היה מוצא את התשובה. כי אז יגלה, שכל שאיפותיו, מאמציו, חלומותיו, מאווייו, מונעים על-ידי הזולת. כל צורת אושר היא פרטית. רגעינו הגדולים ביותר הם אישיים, באים מתוך מניעים עצמאיים. הנימוקים דורשים מאזניים כדי לשוקלם. ומאזניים אינם עשויים מצמר-גפן, אבל צמר גפן זהו מה שרוח האדם מורכבת ממנו - מחומר שאין לו כל דמות, שאינו מגלה כל התנגדות, שניתן לסובבו פנים ואחור ולעשותו פקעת.
הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אינה קו ישר - אלא מתווך. וככל שירבו המתווכים כן תקצר הדרך. זוהי הפסיכולוגיה של פקעת. היוצר חי למען עבודתו. אין הוא זקוק לאחרים. מטרתו העיקרית נמצאת בתוך תוכו פנימה.
הטפיל חי "חיים משומשים מיד שניה. הוא זקוק לאחרים, הזולת הופך להיות מניעו העיקרי. שאיפתו של היוצר - כיבוש הטבע. שאיפתו של הטפיל - כיבוש בני-אדם. האדם החי כדי לשרת אחרים - הוא מצבו של עבד.
שליטים אינם אגואיסטים. אין הם יוצרים דבר. הם קיימים רק בזכות קיומם של האחרים. מטרתם היא - בנתיניהם, בעצם הפעולה של שעבוד אחרים. הם תלויים באחרים באותה מידה בה תלויים פושטי-יד, עובדים סוציאלים ושודדים. צורת התלות אינה חשובה.