תרבות הפנאי של בני הנוער
ד נ י ש ט י י נ ר
כמה מילים על מתבגרים והתבגרות
בכלל בעידן הנוכחי
בתקופתנו גיל ההתבגרות הולך ומתרחב. הוא מתחיל בגיל מוקדם יותר מאשר בעבר, ומסתיים בגיל מבוגר יותר מכפי שמקובל לחשוב. אין בכך חידוש דרמטי. בשנים האחרונות מתווסף לשינוי גלובלי זה משתנה נוסף. גדל כאן דור של מתבגרים מפותחים ואינטליגנטיים בצורה בלתי רגילה (בהשוואה אלינו בגיל דומה), אך כאלה שאינם יודעים להתאמץ. אני מבקש לחדד - לא עצלנים, לא בלתי מוסריים, אך לא יודעים (ולא "לא רוצים") להתאמץ. היכולת להתאמץ כרוכה בוויתור, איפוק, כושר סיבולת, וכוחות רצון. אורח חייהם של מתבגרים בעת הזו, יחד עם דפוסי ההורות שלנו, במקביל להתפתחות התרבותית והטכנולוגית, יוצרים תמונה של היעדר צורך להתאמץ. חוסר הצורך להתאמץ נובע מהעובדה כי אנו ההורים חשים צורך "לחסוך מהם מאמץ", מהעובדה כי חלק ניכר ממפתחי המאמץ שפעלו בהתבגרות הדור הקודם אינם עוד, ובמקומם צמחו פתרונות קלים של לחיצת כפתור - העברת מסר אינטימי לחבר לכיתה באמצעות לחיצת כפתור (ICQ, Messenger), השגת שיר אהוב בפורמט דיגיטלי באמצעות לחיצת כפתור (Emule) ולא איסוף שיטתי של דמי כיס לרכישת תקליטים, ל"משעמם לי" יש פתרון בלחיצת כפתור (ערוץ 346 או 212 ), "אמא, נשבע לך, אין לי איך לחזור ואני מחכה לאוטובוס הבא, אגיע רק בעוד שעתיים" - ובמקום, שוב, לחיצת כפתור - "אני מתעכב" (SMS).
גם התרבות השיווקית מסחרית מעודדת את ילדינו לא להתאמץ, והם מתחברים למסרים אלה ברצון רב. המותג הסלולארי - Esc (שוב, לחיצת כפתור) מחדד את מסר הבריחה כפתרון בשעת קושי, וגם המשקה (אגב, לא משקה אלכוהולי) Red-bull הוא בעל תכונות ייחודיות כי הוא "עושה לך כנפיים".
בקרב המתבגרים מתפתחת תודעה הנשענת על ההנחה כי מה שניתן לפתור בקלות וללא מאמץ, עדיף מכל מה שדורש זמן, סבלנות, וכל עבודה פנימית אחרת. האלכוהול קיבל מעמד של אמצעי קל ונוח ליצירת שמחה, קירבה, צחוק, מעמד, שייכות, הדדיות, וקשר (כל אלה ללא מאמץ) בקרב המתבגרים.
על אף העובדה כי מרבית המתבגרים יחלקו נחרצות על מסר זה, עדיין, חלק ניכר מהם לא גיבשו עמדה שוללת כלפי שתייה, כי הם מחזיקים בדעה שאין כל פסול מוסרי או אחר ב"להיעזר" במקור חיצוני כלשהו, בכדי להיטיב עם עצמם (לתפוס ראש).
תפקיד ההורים בהקשר זה עד לא מזמן החזקתי בעמדה המקובלת כי עלינו מוטלת החובה ההורית לאסור על ילדינו משקאות אלכוהוליים באופן נחרץ, להתמודד עם הקונפליקט החזיתי הכרוך בכך כלפיהם, ובכך לצמצם את הצורך ההתפתחותי שלהם לחצות גבול מסוכן הרבה יותר (גם כאן יהיו כאלה שיחלקו עלי) כמו צריכת סמים או כל עבריינות אחרת (אגב, גם עישון סמים מצוי בציר אבולוציוני בלתי נמנע של נורמליזציה בקרב המתבגרים). בשלוש השנים האחרונות, ולאחר פעילות אינטנסיבית בלא מעט ישובים בעמק ובמשגב, ובלא מעט מערכות חינוכיות, התגבשה אצלי ההכרה כי עלינו ההורים מוטלת החובה להתפתח בעוד צירי התייחסות לתופעת השתייה של ילדינו. עלינו לקיים עמם קשר שיבטיח שבשעת צרה הם יראו בנו כתובת ראשונה לשם קבלת עזרה, עלינו לשוחח עמם על הנטל החברתי הכרוך באחריות שהם מקבלים על עצמם ביחס לחבריהם השתויים מעת לעת, עלינו לעסוק כלפיהם בשאלה "איך שותים נכון" ולא רק "האם שותים?". לתפיסתי, מוטלת עלינו חובה מרכזית נוספת - לפתח עמם דיאלוג מעמיק על "שריר המאמץ" המתנוון בעת השתייה, בשל היותו של האלכוהול "חלק חילוף" זמני לשם יצירת שלל החוויות המצופות (שמחה, קירבה, צחוק, מעמד, שייכות, הדדיות, קשר ועוד). בכדי לחדד חובה מרכזית זו, אנסה לשחזר שיחה משמעותית שקיימתי עם מתבגרת מקסימה ואינטליגנטית:
היא: אני חייבת לספר לך שכשאני שותה קצת (לא כדי להשתכר) אני פתוחה יותר, מדברת יותר, רוקדת יותר, והסיכוי שלי להצליח בחברה עולה. איך תשכנע אותי בכלל לא לשתות... אתה מבין כמה זה עוזר לי?
אני: אני מבין. אבל בבוקר, תגידי, את קמה חדשה? את כמו שהיית בערב – פתוחה, מדברת, רוקדת או כמו שהיית בבוקר הקודם?
היא: ברור... אבל מה זה רע? זה עוזר לי...
אני: נכון. בערב. אבל מאוד יכול להיות, מאוד מאוד יכול להיות, שלולא היית שותה, יתכן והיית מגלה כוחות פנימיים להיפתח יותר, לדבר יותר, לרקוד... כוחות שלך. שתוכלי להשתמש בהם גם בבוקר, בצהריים ובערב...
היא: אבל צריך להתאמץ בשביל זה... הלחצים החברתיים של תרבות השתיה לילות סוף השבוע כרוכים בהתלבטויות מורכבות של מתבגרים ביחס לחבריהם. מדי לילה מספר בני נוער וילדים (ששתו מעל ומעבר ליכולתם) נתונים לשיקול דעתם העצמאי של חבריהם (הפכחים שבהם). במהלך השיחות עם המתבגרים, עולה תמונה מורכבת. להלן רשימה חלקית של הנחות מוצא שגויות של מתבגרים ביחס לסולידאריות החברתית שלהם: להחזיר שתוי לבית הוריו הוא מעשה סיכוני כי הם "יהרגו אותו". להביא שתוי אלי הביתה ללילה עלול לסבך אותי עם ההורים שלי. הם ודאי גם יספרו להוריו שלו, ואלה, כמובן “יהרגו אותו”. תמיד מוטב להמתין עד שהשתוי יתפכח לפני שמדווחים למבוגרים. אין לנו אחריות מוקדמת לצמצום/מניעת/הפסקת השתייה של חבר - זו אחריות אישית שלו. מי שלא שותה לפעמים מסכן את מעמדו החברתי. יחד עם זאת, לחלק ניכר מהמתבגרים קיימת היכולת בדיעבד לומר לשתוי (לאחר התפכחותו) כי הוא הגזים, הרס את המסיבה, ופעם אחרונה שמנקים בגללו את כל מה שהקיא.
שאלה פילוסופית קצרה ואישית בנוגע לחינוך ולדורף בהקשר זה יש בי הסכמה ואמונה מלאים כי חינוך ולדורף ואורח חיים אנתרופוסופי תורמים באופן מהותי מאוד להתגבשות של משאבים נפשיים הולמים ומאוד רלוונטיים להתפתחותו של כל ילד ולעתידו. אך האם זה מבטיח לנו, כי בשעת מבחן, כשנדרש מהם לומר "לא" נחרץ, הם יוכלו לגייס כוחות נפש גדולים יותר מילדים אחרים? אני לא יודע. אני מרגיש כי מוטלת עלינו חובה גדולה לעסוק בכך באופן גלוי, יומיומי, קונקרטי ודיאלוגי עימם כל העת.