החברה הצבאית והחברה האזרחית בישראל - גילויים של אנטי מיליטריזם ופוסט מטיריאליזם בעידן פוסט הגמוני

מתחילת שנות החמישים ועד מלחמת לבנון התפתחה בארץ תפיסה קולקטיביסטית ממלכתית שהצבא נמצא במרכזה. מצב זה מכונה על ידי בן- אליעזר "אומה במדים". לאחר מלחמת לבנון החלה דעיכה של מודל זה, ובמקביל החלה צמיחתו של העידן הפוסט- הגמוני. עידן זה יצר שתי זהויות נפרדות המתקיימות זוז לצד זו ומזינות זו את זו: זהות אנטי מיליטריסטית המתנגדת למתן פתרונות לבעיות מדיניות ע"י מהלכים צבאיים ומתבטאת בחברה האזרחית. וזהות ניאו מיליטריסטית הדוגלת בהחזרת הצבא למרכז, שימוש באלימות מאורגנת למטרות מדיניות וחיזוק הקשר בין מדינה וחברה. למרות השוני בין הזהויות הן מאוחדות במטרתן- לקרוא תיגר על המציאות החברתית הקיימת.
בן אליעזר מציג מספר גורמים שהובילו להחלשות מודל האומה במדים: הגלובליזציה ושינויים כלכליים עולמיים שהובילו לחיזוק הכלכלה והחלשת המדינה, משבר פוליטי פנימי שהתחיל עם ממשלת האחדות של שמיר ופרס והמשיך עם אכזבת הסכמי אוסלו. השינויים הפוליטיים הובילו להקמת תנועות שלום, מפלגות ועמותות פוסט-מטריאליות. שינוי בולט חל במעמדו של הצבא, המאפיין הבולט ביותר של האומה במדים. הצבא החל בתהליך שבו הפך מ"צבא העם" לצבא שחותר למצב של "צבא קטן וחכם"- צבא המתאים את עצמו למציאות הפוסט מודרנית. הדבר מתבטא בתהליכי צמצום והתייעלות ההופכים את השחרור מהצבא לקל ופשוט למי שמעוניין בכך.
בן אליעזר מבקש להציג את המאבק בין הזהויות תוך התייחסות לארבע נקודות שבהם מודגש הקונפליקט:
1. מוטיבציה לשירות צבאי- בתקופת האומה במדים אי גיוס גרר סנקציות חברתיות קשות. כתוצאה מניסיון ההתייעלות של צה"ל  נוצרו שני מודלים מנוגדים ביחסם לצבא "מורעלים" מול "משתמטים". המורעלים התגבשו כתוצאה מהדיפרנציאציה שיצר הצבא בין ג''ובניקים וקרביים. לחיילים הקרביים יש תנאי שירות טובים יותר והטבות. מנגד, ההשתמטות התגבשה כתוצאה מהמדיניות החדשה של צה"ל המאפשר שחרור מהיר יותר וללא סנקציות כבעבר.
המציאות החדשה באה לידי ביטוי גם בשינוי תפיסתם המיליטריסטית של המתנחלים. בעוד שבעבר הם תמכו בדרכו של צה"ל כיום הם מטיחים ביקורת על אופן תפקודו. הביקורת באה לידי ביטוי בשתי צורות הפוכות: התנגדות לצבא מצד אחד, ומצד שני, ניסיון לשנות את הצבא מבפנים על ידי גיוס והצטיינות.
 תופעת הסרבנות היא דוגמא בולטת המייצגת את העידן החדש בכך שכיום סרבנות כבר אינה פוגעת בזהות הישראלי אלא מבטאת פשוט זהות ישראלית אחרת.
2. מגדר וצבאיות- החברה הצבאית נתפסת גם כגברית וכתשובה לכך קמו ארגוני נשים, ממלחמת לבנון ואילך, הקוראות תגר להגמוניה הצבאית. היציאה נגד החברה הצבאית הגברית באה לידי ביטוי גם בהתעקשותן של בנות רבות להתגייס לתפקידים גבריים. ניסיונות אלו נתמכים על ידי חברות כנסת, שדולת הנשים וארגוני נשים. אף על פי שהן פועלות מתוך מניעים פמיניסטיים הן מצליחות להוביל להישגים גם בהיבט של החברה הצבאית. למעשה, ארגוני הנשים מחזקות את החברה האזרחית בעוד ה"מורעלות" מחזקות את החברה הצבאית.
3. מעורבות והתערבות של הורים בצבא- תופעה זו התחילה בשנות ה 70 בעידודו של הצבא שביק לחזק את הקשר עם החברה ובכך לחזק את החברה הצבאית. התופעה הובילה לשתי מגמות סותרות: מגמת הורות תומכת מול הורות מבקרת. מרידת חיילים והצטרפות הוריהם וגיוס התקשורת, ודאגה בכתב ובעל פה לשלום הילד הם ביטויים חדשים של ביקורת אך הם משרתים את החברה הצבאית מפני שמתקיימים במסגרת השיח הצבאי ומדגישים את גבולותיו וחוקיו.
סוג התערבות נוסף של הורים הם ההורים השכולים, המבקרים את הצבא ומדיניותו ודורשים מהצבא ומהמדינה דין וחשבון על פעולותיהם.
4. מוות, שכול והנצחה- בתקופת האומה במדים המוות והשכול נתפסו כחלק מן התרומה למדינה. ההורים גויסו גם כן להקרבה למען המדינה. בעידן הפוסט הגמוני המוות נתפס פעמים רבות כמיותר והכאב הפך אישי. ככל שרבו האבידות בלבנון גדל הקונפליקט בין חברה צבאית ואזרחית והשכול הפך מקולקטיבי לפרטי ונעשתה "הפרטה של השכול"-  דוגמא לכך היא השינוי באופי טקסי הזיכרון בבתי הספר. במקום להדגיש את גבורתם של הלוחמים, הדגש עובר לסיפוריהם האישיים של חיילים מסויימים.
למרות השינויים שהוצגו במאמר בן אליעזר מבקש להדגיש כי גבולות החברות אינם תמיד ברורים. תמיכה בצבא אין משמעותה חברה צבאית ושלילת הצבא אין משמעותה חברה אזרחית. הצבא עדיין נמצא היום בקונצנזוס ועדיין חיוני והכרחי ועל כן החברה האזרחית מתקשה להציע תחליף ראוי, בעלת קשיי התארגנות ועדיין נמצאת בשלבי גיבוש. הדעות חלוקות לגבי דומיננטיות החברה האזרחית ודומיננטיות החברה הצבאית גבי כיוון ההתקדמות כיום.