בתאריך 11.9.98 התפרסמה הרשימה הזאת על הפיצויים שמגיעים לניצולי השואה לעיתון "מקור ראשון". מדהים איך שום דבר לא השתנה, ואנו נדונים לחזור שוב ושוב אל אותם נושאים.
הרי היא כלשונה:
בירוקרטיה של המוות המאבק הממושך בין העולם היהודי לבין הבנקים השוויצרים הסתיים סוף סוף. עכשיו חוזים כמה חכמים שבקיאים בטבע האנושי בכלל והיהודי בפרט, את המלחמה הבאה שתהיה ממושכת לא פחות אך מכוערת הרבה יותר: איך יחולק הכסף הזה, מיליארד ורבע דולר? כמובן שהשכל הישר אומר שהכסף הזה מגיע קודם כל למי שהוא היה שייך וליורשיו. את היתרה, ממה שיישאר, צריך לחלק בין ניצולי השואה שעדיין חיים ואולי, אם יורשה לי להציע, אפילו בין יורשיהם, אלה שזכו בחוויות הילדות המפוקפקות של הורים אחרי טראומה, אלה שלא הכירו מעולם את הסבים והסבתות וגדלו ללא משפחה מורחבת, אלא רק נושאים את שמות קרוביהם הנספים, כלומר דור שני. מי שיחליט לבסוף על אופן חלוקת הכסף הוא שופט בית המשפט הפדרלי בברוקלין, אדוארד קורמן. אין לי ספק שאפשר יהיה לסמוך על החלטותיו, שייעשו מתוך שיקל דעת והתחשבות בכל הגורמים. אבל מה שמדאיג אותי באמת הוא, שכאשר הכסף יגיע לבסוף לגופים ולמוסדות המתאימים שימונו על חלוקתו, הוא בוודאי יתקע שם. עד שיגיע לידי אלה שיוחלט שמגיע להם תהיה סחבת בירוקרטית, שאנו מכירים היטב ומקרוב בכל תחומי חיינו, ובעיקר עם כספי הפיצויים האחרים שהמדינה קיבלה למען שרידי המלחמה המעונים. הניצולים יצטרכו להוכיח שהם אכן אלה שנרדפו או איישו את מחנות הריכוז ולא סתם מתחזים שחומדים את הכסף. הם יצטרכו להמציא אישורים והוכחות. בינתיים יוקמו עוד ועדות, שיחליטו על קריטריונים למי מגיע, ייבנו עוד משרדים נוחים וממוזגים ויעסקו עוד פקידים מקבלי משכורות תפוחות, בעיקר המנהלים, כדי שיישמו את הקריטריונים ויחליטו אם המועמדים אכן סבלו מספיק אז והיום מתופעות הלוואי והחוליים. כמובן שגם יצוצו עורכי דין שיגשרו בין הרשויות לניצולים. התהליך יימשך עוד כמה שנים וינגוס בעוד כמה עשרות או מאות אלפי דולרים. עד שהם יגיעו להסכמה למי מהמבקשים מגיע, חלק גדול מהניצולים, שהם כבר עכשיו לא צעירים במיוחד וגם לא ממש בריאים, ימות. הכסף יישאר במקום שבו הוא נתקע, וגרוע יותר, בידי האנשים והמוסדות שהופקדו לחלקו. דווקא התרחיש המזוויע הזה, שיש לו כמה כמה תקדימים במציאות שלנו, מזכיר לי פרסומת חביבה לדגנים בערוץ השני: יושבת משפחה סביב שולחן לארוחת בוקר, אבא, אמא, ילד וילדה מתוקה. הילדה הקטנה השתלטה על קופסת הדגנים ומתחילה בחלוקה ''צודקת'' של הדגנים. היא נוטלת בשתי אצבעות קטנות כל דגן ודגן ומטילה אותו לאחת מארבעת הצלחות שעל השולחן ומונה בקול רם: אחד לאמא אחד לי, אחד לאבא אחד לי, אחד לדני אחד לי...
כשמדובר בילדה קטנה המחלקת דגנים לבני משפחתה בפרסומת זה נורא מתוק, אבל כשמדובר בכסף של קשישים חולים עם עבר מסויט זה רק נורא.