אנחנו על המפה ???
בליגה הבכירה בכדורגל משחקים כ360- שחקנים. בליגה הבכירה בכדורסל נוספים אליהם עוד 120 שחקנים. מעטים מתוכם מקורם מדרום הארץ. תמונת מצב עגומה. במשחקי ליגות הילדים והנערים נערכים משחקים פעם בשבוע. מועדון כדורגל הפועל באר-שבע הוא גאוות
הדרום בתחום הספורט. ילדים לבושים מדים אדומים-לבנים מתרוצצים על מגרשים בכל שבוע. השחקנים עולים לשחק כשהם יודעים כי הם מייצגים את עצמם, קבוצתם ועירם – בירת הדרום באר-שבע. המגרשים בבאר שבע מעטים וברמה נמוכה, כך שהילדים נאלצים לשחק בערים הסמוכות. זוהר חוגג (17.5), התקווה הצעירה והמסומן כהצלחה הדרומית הבאה מספר: "ההרגשה לא טובה. אתה מייצג את העיר שלך, את הקבוצה שקוראים לה באר-שבע, ובכל שבת ברגע בו אתה משחק אתה נשלח לירוחם, דימונה או נתיבות". זוהר כמו שאר חבריו צודק. הפועל באר-שבע סיימה השנה את הליגה כהפתעה
גדולה במקום הרביעי. כשהיא הרימה את הראש אל צמרת הטבלה היא ראתה את הקבוצות התל-אביביות מכבי והפועל וכן את מכבי חיפה האלופה שמטפחות את צעירי מועדונם. לכל אחת מן הקבוצות ישנו מרכז אימונים ברמה גבוהה ומסגרות ייחודיות למחלקות הנוער, כמו פנימיות או מחנות אימונים בחו"ל. בעיר באר-שבע, בה מתאמנים הכשרונות הגדולים של הדרום, יש מצוקה גדולה של מגרשים ברמה נאותה. דורון
ממן מאמן כבר ארבע שנים את הנוער במועדון: "יש השפעה לתנאים ולכספים המושקעים. התנאים הבסיסיים הם בעיה, מכיוון שחוסר במתקנים משפיע על היכולת. בעקבות כך אני
צריך לאמן את שחקני העתיד של הקבוצה הבוגרת בארגז החול מאחורי האיצטדיון, או על הדשא שנשאר מאחורי השערים". ממן מדבר מתוך תסכול שאפשר להבינו. הוא נשכר על מנת לשפר את יכולת הילדים אך קיבל ילדים ללא הכשרה בסיסית קודמת מספקת, ועל כן נאלץ ללמדם ולהשקיע בהם אף יותר. בכדי להבין את התהליך נצטרך לחזור ממש להתחלה. כי אצל הילדים זה טבעי, רק למדו לעמוד על שתי רגלים דקיקות וכבר הם בועטים או זורקים כדור. בכל פעם כשהם נוגעים בכדור מופיע אצלם הניצוץ בעיניים. ניצוץ של אהבה ושמחה. אט אט גדלים ומתפתחים הילדים לנערים ומפתחים לעצמם חלומות על עתיד ורוד – שהם ישחקו במדי קבוצה גדולה ומפורסמת וירוויחו המון כסף. אך סיפורי ההצלחה הם מעטים וייחודיים, כך שרבים מבינים שאת החלום הזה הם יצטרכו לגנוז. כל
שחקן ודרכו לתהילה. כל שחקן ודרכו המפותלת מהיותו ספורטאי צעיר ועד למעמד של שחקן בכיר. בכל סיפור יש מעט מזל, יש מעט ממי שכיוון, דחף והדריך, אבל בעיקר מתבלט הכשרון האישי. לא בכדי צועקים האוהדים במגרשים לכשרון האהוב עליהם "יהלום! יהלום!" השחקן הכשרוני משול לאבן חן. קל מאוד להמשיך את משל היהלום: האבנים הללו מתחבאות להן אי שם, ויש אנשים מיוחדים שתפקידם לגלות אותן. בתחילה הן נראות ככל אבן פשוטה אחרת. לא פשוט להפוך אותן ליהלומים. צריך לחצוב אותן מן ההר וללטש אותן בחוזקה עד לתוצר הסופי. אנו, תושבי הדרום, נוכחנו לדעת כבר בעבר כי ישנם כשרונות באזור. כשהפועל באר-שבע בשנות ה70- זכתה פעמיים באליפות המדינה על טהרת
שחקנים מקומיים. דורון ממן שב וטוען: "אם באר-שבע רוצה לשחזר את ימיה הגדולים היא צריכה 15-16 שחקנים ביתיים ברמה טובה. בשביל זה צריך מאמנים טובים ומתקנים נאותים". בבדיקה הקצרה שעשינו הבחנו שהכשרונות מהדרום לא יזכו להתאמן בתנאים ראויים ולכן החלטנו הפעם לבדוק את נושא האימון. במחלקות הנוער והילדים הספורטאים משלמים עבור השתתפותם באימונים כ2,000- ש"ח לשנה. ההגיון אומר כי אם הכסף לא מושקע במתקנים לפחות שיוביל להשקעה ברמת אימון נאותה. המאמנים הם אלו האחראים על גילוי ופיתוח השחקן והציפיות מהם בהתאם. ממן מודה: "יש בדרום כשרונות ברמה מספקת, אך הם לא מקבלים את הבמה המתאימה כי לא משתמשים בהם. בכל שנתון יש כמה ספורטאים כשרוניים ברמה גבוהה מאוד וזה יפה, כדי לקדם כשרון אני עובד לפי מתכונתי האישית בה אנו פועלים לפי מסגרת אישית. משפרים מה שצריך לשפר, אם זה חלוץ לדוגמא, אז מול השער. אבל זה לא מספיק כי צריך לקבל בנוסף לזה. ישנם אילוצים המונעים זאת ממך. האילוץ הקשה ביותר הוא שאין מאמן עוזר". הבעיה עוד גדולה יותר בענפי ספורט אחרים הנחשבים לכושלים וכך לא מצליחים להביא צעירים לנסות את מזלם. חלקם של ענפים אלה על סף סגירה. איליה איגנטובסקי מאמן כבר 12 שנה את כל מי שרק רוצה לעסוק בהרמת משקולות בדרום, כשהמרכז בבאר-שבע. הוא חושף עד כמה המצב עגום. "מתאמנים אצלי כעת כ10- ילדים בקבוצה, כשאף אחד מהם לא כשרון בולט. היו לי בעבר כמה כשרונות ברמה בינלאומית, האחרון היה בשנה שעברה. הוא הגיע למקום השלישי לסטודנטים בעולם (התחרות מספר שתים בחשיבותה בעולם) אבל הוא כבר לא מתאמן. ענף המשקולות הוא אחד הענפים הקטנים בבאר-שבע. אין לו כספים וגם לא תנאים. אנחנו עושים כמעט הכל ללא כסף. בכלל, חוץ מכדורגל וכדורסל אין סיכוי לשום ענף להיות מקצועני". התנאים הכספיים המושקעים, מקצוענות לקויה ומחסור בהישגים, התשתית והמסורת שלא קיימת מצביעים על כך שתרבות הספורט, שאנו שואפים לקיים בדרום, רחוקה מאוד מהיעד. אומנם הספורט נמדד על פי הצלחה והישגים, אבל של מי? שחקני הבית בדרום מחכים ומצפים לכל הזדמנות כדי להוכיח את עצמם, להילחם בסטיגמה שבדרום אין ספורטאים ברמה. אביתר אילוז (18.5), ספורטאי מצטיין המשחק בהפועל באר-שבע, מספר: "לא מזמן שיחקנו נגד מכבי תל-אביב בנוער, במסגרת חצי גמר גביע המדינה. הפסדנו במשחק צמוד. אצלם משחק ראובן עובד שעבר איתנו ביחד את כל הנבחרות. היום כולם רואים בו את שחקן העתיד של מכבי תל-אביב, ואני יודע שאנחנו לא פחות טובים, רק צריך לקבל את ההזדמנות". גם מביני דבר יודעים כי אם יופקו הלקחים ותשתנה הגישה, לא יחול שינוי אמיתי בקרוב, משום שזהו מצב שיכול להשתנות רק אם יחל תהליך בניה מחדש. בתהליך זה הכספים יחולקו ביתר שוויוניות. יבחנו מחדש את המערך האנושי בתחום המקצועי ויעשו שינויים בהתאם. אילוז מוסיף: "עליתי לבוגרים כשאני מסיים נבחרת נוער תחת המאמן זאב זלצר. אני רואה את מי שמתאמן איתי מהקבוצות במרכז שם מטפחים אותם יותר. יש מתקנים. גם עכשיו בונים על הצעירים יותר. המדיניות שלנו בדרום שגויה. אין שינוי. הנוער תמיד משני בחשיבותו כך שאין אפשרות לתחלופה. אני מאמין בחוזים ארוכי טווח. ככה בונים מסורת. העיקרון פשוט – ככל שתטפח יותר את הצעירים כך תרוויח מהם יותר". תחשבו על זה, אולי שווה להקשיב להם?
(פורסם בשנת 2002)
סיכומים נוספים אודות אפלית ספורטאים צעירים מהדרום