מאמר זה מתייחס לשתי דרישות בקשר שבין
ישראל לתפוצות:
הדרישה לבכורה בזכות של מדינת ישראל בעם היהודי, והשנייה, דרישה לשותפות אמת בין העם היהודי במדינת ישראל לבין חלקי העם היהודי בתפוצות.
הדרישה הראשונה נובעת מעצם אופייה היהודי ציוני של מדינת ישראל, תפקידה המרכזי בקיומו של העם היהודי, פעולותיה למשיכת עולים ושילובם בה ונוכחות שיאי היצירה היהודית בה.
כל עוד מחזיקה מדינת ישראל בערכים אלה היא רשאית לשאת את עמדת הבכורה; אלא שמדינת ישראל רחוקה מעמדה זו בעיקר בתחומים של רוח ודת.
גם חיזוק מגמות נורמליזציה, הגברת ה"פוסט
ציונות" וניכור של הנוער בה מהיהדות ומהעם היהודי מרחיקים אותה מעמדה של בכורה בזכות.
הדרישה השנייה נובעת מעצם התנשאותם של מרבית הישראלים על אחיהם בתפוצות ומתביעתה של ישראל ליהודי
התפוצות להישמע לדרישותיה ולתמוך בה ללא כל ערעור.
למנהיגות היהודית בתפוצות אין ,אם כן, כל חלק בהכרעות ישראליות קריטיות לעולם היהודי וליהדות.
אלא שהמציאות מראה כי לתפוצה יש הרבה מה לתרום לישראל ומצב של דרישות ישראל כלפי התפוצה ללא
שותפות של אמת אינו יכול להמשך.
עפ"י המאמר, חייבת ישראל לשלב בין ערך של עמדת בכורה בזכות לישראל עם ערך של שותפות אמת בינה ובין התפוצות.
שותפות כזו מחייבת התייחסות הדדית של כבוד ושיתוף, יחד עם החובה לקיים ביקורת הדדית.
היא גם מחייבת מתן מעמד ליהדות התפוצות בהחלטות של מדינת ישראל הקובעות את אופייה כמדינת העם היהודי.
הזכות לשותפות אמת מהווה שינוי רדיקלי למצב הקיים והיא כוללת את חובת השיתוף של התפוצה בהחלטות של מדינת ישראל החשובות לכלל העם היהודי.
מתן מעמד לנציגי התפוצות בהחלטות נבחרות של ישראל מהווה נדבך חשוב בחיזוק אחדותו של העם היהודי והבטחת קיומו.
סיכומים נוספים אודות בכורה בזכות של ישראל בעם היהודי, תוך שותפות אמת