הפרק בוחן את התפתחותו של הדיון בפסילת סרטים שהציגו נרטיב היסטורי בעייתי מבחינתן של רשויות המדינה ודעת-הקהל. סרטים היסטוריים
היו תמיד תחום חשוב של עשייה קולנועית, ובהתאם לכך, אופן הצגתה של ההיסטוריה בסרטים הינו נושא קבוע למחלוקת ציבורית ותרבותית. בישראל יש למחלוקת זו גם היבטים משפטיים חשובים. המחלוקת מקבלת ביטוי חריף במיוחד כאשר המועצה לביקורת סרטים (להלן: "המועצה") מפעילה את סמכותה להגביל או לאסור הקרנתם של סרטים. היא עשויה להשפיע גם על הפעלת סמכויותיהן של רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לגבי שידור סרטים בטלוויזיה. לאורך השנים הטילה המועצה הגבלות על הקרנת סרטים לא רק בתחומים המסורתיים של פיקוח על תכנים של אלימות ופורנוגרפיה או הגנה על רגשות דת, אלא גם בהקשר של סרטים שנחשבו למסלפים את האמת ההיסטורית. בשלב מוקדם, יחסית, של התפתחות הפסיקה נקבע כי טענה לגבי אי-האמת שבסרט אינה אמורה להביא לידי פסילתו, בשל החשש מפני הפקדת השליטה באמת בידי השלטון. אולם במקביל הכיר בית-המשפט העליון בכך שפגיעה חמורה ברגשות הציבור עשויה להצדיק פסילתו של סרט
להקרנה. הלכה למעשה, תפיסתו של סרט כשקרי הגבירה את נטייתה של המועצה לפסול אותו להקרנה, על יסוד הטענה שהצגתם של שקרים לגבי אירועים היסטוריים פוגעת ברגשות הציבור. במהלך השנים, אף שהפגיעה ברגשות הוכרה כעילה לפסילתם של סרטים, גיבש בית-המשפט העליון עמדה שלפיה נדרשת רמה גבוהה במיוחד של פגיעה כדי להצדיק החלטות פסילה. לנוכח עמדה זו גדל הפער בין החלטותיה של המועצה לבין פסיקתו של בג"צ בעניינן. ככלל, בית-המשפט נוהג לפסול החלטות המורות על פסילת סרטים מן הטעם של פגיעה ברגשות בנימוק שהפגיעה אינה מגיעה לרמת החומרה המצדיקה פגיעה בחופש הביטוי. הפרק בוחן את התפתחותו של הדיון בתחום זה, תוך התמקדות בפער שבין התרבות המשפטית הדוגלת בהגנה רחבה על חופש הביטוי, לבין התרבות הציבורית הכללית שבאה לידי ביטוי בהחלטותיה של המועצה, אשר נכונה לפגיעה רבה יותר בחופש הביטוי בשם הגנה על ערכים אחרים. בהמשך לכך, הפרק מתמקד במקרה של הסרט "ג''נין, ג''נין", ובוחן אפשרויות של רפורמה בתחום הביקורת המוקדמת על סרטים.