מאמר זה עוסק בפרשנות של תוצרי התרבות הישראלית הפופולרי של רוק ישראלי – שירים שנכתבים ע"י יוצרים ישראלים צעירים ונצרכים ע"י
קהל צעיר.
הוא מפרש רוק ישראלי בשנות ה – 90 כטקסט שבעזרתו אפשר ללמוד על החיים של צעירים בחברה הישראלית.
בפתח המאמר הוא אומר שישראליות זו שונה מתקופות אחרות (הפלמ"ח, חיים חפר וכו''). אין לשירים אלה אותה משמעות.
הדיבור בשירה של שונות ה – 90 כמארג של ביטויים ומשמעיות שבתוכם שיח של
זהות. לטענת טאוב, השיר "בדרך אל הים" של משינה מדבר את השפה של הכאן ועכשיו, אוטנטי ומרגש של השיראלים – לא מיובא, לא ישראלים שמתחפשים לרוקיסטים ולא סימולקרה (דימוי על דימוי שמתקבל כמציאותי).
דוגמא נוספת היא של אבטיפוס, שניסתה לכתוב מוזיקה אבל כיון שהם היו עיתונאים בעיתונאות מקומית צינית, במעבר לשירה הלך הרגש. יש פה ניתוח של ערכי היום יום של החברה הישראלית מנקודת מבט שונות.