קיימת נטיה להבדיל בין אהבה לתאווה אולם האמת היא ששתיהן מהוות את שני צידי אותה המטבע. אני אוהבת לספר שבעלי לשעבר
ואני התאווינו (על משקל התאהבנו). לא הפסקנו לגעת זה בזו אפילו 3 חודשים לפני שנפרדתי ממנו (הנישואין נמשכו 35 שנה) , כל שהיה עלינו לעשות, להביט זה בזו ומיד מצאנו את עצמנו במיטה - ואנחנו בשנות ה-50 לחיינו!
תשוקה וריגוש הם אומנם בעלי כוח עצום, ולמרות האמור,חשתי טינה עמוקה וכן סלידה מהתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת שגרמו לי להחליט, בלב כבד, לנטוש.
ובכל זאת, למדתי שרגשות גופניים חזקים אלה אינם מקריים. נוכחותם, בדרגה זו או אחרת, היתה קיימת ביחסים שפיתחתי עם שני הגברים הבאים בחיי.
המסקנה אליה הגעתי בעקבות נסיון חיי וקטעי הרכילות העסיסיים מפיהם של מכרים וחברים, היא שתאווה מהווה תנאי מוקדם לאהבה. האמת היא שאין הבדל בין השתיים מלבד המקרים בהם קיימת רק תאווה ואין
התפתחות נוספת. מישהו במערכת יחסים זו דוחה אפשרות של התחייבות או שרגשותיו אינם חזקים דיים. בכל מקרה בו עוצמת הרגשות הדדית, קיימת אהבה באופק.
העדר התחייבות והפחד מפני העתיד הם הבולמים התפתחות נוספת, וזאת משום שאין הרגשה חזקה יותר מהשתוקקות עמוקה לאדם המחזיר לנו באותה מטבע. אנשים רבים הסובלים מחוסר בטחון, בעלי ציפיות שאינן ודאיות, שהגדרת האהבה צרה מאוד במילון חייהם והם גם שתלטניים, מעדיפים להבדיל בין אהבה לתאווה. לעיתים קרובות הם משתמשים בשפיטה ערכית הרומזת שתאווה שווה פחות מאהבה את התייחסותינו ושאין לתת בה אמון רב.
אולם כל מערכת יחסים, שאינה מתחילה בניצוץ ההתאווה,לא תוכל להתפתח כשהמשיכה הראשונית תדהה. כשאנחנו מתאווים למישהו, נרגיש הכרח להיות בחברתו בכל מצב וזמן אפשריים. תאווה מקדימה אהבה וכששניהם יכולים להתפתח, כפי שגיליתי בשלושה מקרים בחיי, התוצאה מפתיעה ומדהימה.
כששני אנשים נפגשים, והתאווה באמת אינה קיימת שם, הפן הגופני נעלם ואיתו נעלמת גם מערכת היחסים. תאווה מכינה אותנו לקראת משא ההתחייבות המצפה לנו ואילו האהבה תופסת את מקומה בדרך להכרת האדם שאיתנו.
היא מחזקת את התאווה ומניחה לנו להנות מאמון הדדי, סקס מצוין ואפילו מערכת יחסים משביעת רצון.