המחנכת- סיפור על אנשים מיוחדים
זה סיפור מיוחד - על אנשים מיוחדים ביחסים בין בני אדם. כמה מילה או תגובה שלא במקום יכולה להרוס, ואילו קצת תשומת לב ורגישות לאחר יכולים לשנות את חייו של אדם. אספר לך סיפור, על המתנה היפה ביותר שאפשר לה, לנפש לתת. ביום הראשון, בשנת הלימודים החמישית, בכיתה אחת, בבית ספר אחד,נכנסה המורה, גברת טומפקינס, לכיתה, ומבלי משים, בברכה את תלמידיה, ואמרה להם דבר שקר נורא. היא אמרה להם: "שלום
תלמידים, ברוכים תהיו בכתה, דעו לכם כי אתם כולכם ילדי, ואת כולכם אני אוהבת במידה שווה". אך שקר היה זה, כי בשורה הראשונה, בספסל שבדיוק ממולה, ישב לו ילד שונה מכולם. בגדיו לא היו כה נקיים, וגם קצת מקומטים, ונעליו מרופטות במקצת, ומבטו כנודד למקום אחר, בוודאי לא אליה. ואת הילד הזה, היא מייד..., לא כל-כך אהבה, בלשון המעטה. וכאשר ביומן הסתכלה, ואת שמות כל התלמידים קראה, והטעימה את שמם בהגייה נכונה, את טדי ארקוויסט, זה שמו, מלמלה בחופזה, כי אותו, היא לא כל-כך... אהבה. כמה שמחה המורה, כשבדקה את עבודות הילדים, מהחופשה הגדולה, וסימנה בעט כחול, או ירוק, הערות כמו: כמה טוב, או, כמה נפלא, אך דבר לא נתן לה את הריגוש ואת הרגשת העוצמה של "להיות מורה", כמו לכתוב בעט אדום במחברת של טדי: לא כך זה היה'', או, ''אין זה נכון'', ובסוף לכתוב בגדול את האות נון, שמשמעה נכשל''. ומאז, בכל יום שלימדה בכיתה, את כולם היא שיתפה, למעט טדי, שאותו, בלשון המעטה, היא לא כל-כך... אהבה. יום אחד, כאשר הייתה המורה, גברת טומפקינס, צריכה לכתוב גיליונות הערכה, ולרשום המלצות להמשך השנה, לקחה את הגיליונות של כל הילדים, מהשנים שעברו, לעיון. את הגיליון של טדי, היא שמה בסוף, כי אמרה בליבה, כי זה לא יכול להיות מעניין, ומה כבר אפשר לחהילד הזה שתקוע לה כך בין העיניים, בשורה הראשונה, בספסל שבדיוק ממולה, הרי היא יודעת בדיוק כי הילד הזה ייכשל, וחבל להוסיף עוד כל מילה... והיא עוברת על גיליונות כל התלמידים, ומהנהנת בראשה להסכמה,שאכן האבחנות בעבר, נעשו כהלכה. ולבסוף, הגיעה לגיליון של אותו טדי ארקוויסט, והחלה לקרוא. המורה בשנה הראשונה, כך כתבה: "טדי הוא ילד מבריק וחכם, חבר של כולם, יודע כמעט כל דבר בעולם, ערני, מתעניין, ושואל שאלות, משתתף בכתה בכל נושא ושיחה. הישגיו בלימודים, הם מעבר למצופה, וציוניו לעילה ולעילה. - הוא חלומה של כל מורה." הנידה גברת טומפקינס בראשה בפליאה, והמשיכה. המורה בשנה השנייה כך רשמה: "טדי הוא ילד נבון. הוא מבין היטב את החומר הנלמד בכתה. הוא מוטרד ממחלתה של אימו, ומידי פעם כאילו ישנו אך איננו, אך עם זאת, הוא משתדל שלא להחמיץ לימודים. הישגיו בלימודים טובים מאד וציוניו משביעים רצון.'' שוב הנידה, המורה, גברת טומפקינס, בראשה, והמשיכה בקריאה. המורה בשנה השלישית, כתבה בגיליון ההערכה את אלו הדברים: ''טדי, מאד חולמני בכיתה. מותה של אימו, היה לו חוויה קשה ביותר, והוא טרם הצליח להתאושש ממנה, אך עם זאת, הוא משתדל ללמוד כמיטב יכולתו. חבל שאין זה מספיק. הוא לא משתתף בשיעורים, ואינו יוצר קשר עם חברים. הישגיו בלימודים די דלים, וציוניו לא כל כך טובים." הפעם, לא הנידה המורה גברת טומפקינס, בראשה, ומבלי להניד עפעף, מייד נטלה את הגיליון הבא, וקראה. המורה, בשנה הרביעית, כתבה כי: "טדי הוא ילד מוזר, הוא יושב בכיתה ובעצם, מלבד לתפוס מקום שם, הוא אינו עושה דבר. מחברותיו מקושקשות למדי, ילקוטו אף פעם אינו מסודר. את שיעוריו הוא כמעט לא מכין, ולפי הבחנתה, אין לו חברים. הישגיו בלימודים דלים, וציוניו נמוכים. ספק אם יוכל לקבל את תעודת הגמר בתום הלימודים." הבינה עתה, המורה גברת טומפקינס שבעצם היא טעתה, והחליטה, שמאותו היום אין היא רוצה עוד ללמד. רוצה היא רק
לחנך, להדריך ולהקנות ערכים. ומאותו היום בכל יום בכיתה, ניגשה אל טדי הביטה במחברתו, העירה לו