תפקוד בתי הספר הכושלים הם ברכה פוטנציאלית, לא כלי פוליטי. לפני כמה שנים קצב הילודה בבריטניה ירד. לא דרמטית, אבל לא מעט כדי
שלא יבחינו. בזמנו, כל אחד עם גישה לקונצנזוס האחרון יכול להבין שאנחנו בסוף נסבול מירידה משמעותית המספרי התלמידים בבתי הספר היסודיים .הם גם יכלו לנבא (יש אנשים שמרויחים את כספי משלם המיסים כדי לעשות זאת), שהנפילה הזו יכולה לעבור לחטיבות בעתיד הלא כל כך רחוק. מהחטיבות הירידה תורגש גם בבתי ספר תיכוניים וחינוך על, ומשום זה יורגש בכח העבודה. אדם ציני יכול להציע שזה יפתור את בעיית מימון
החינוך הגבוה ובעיות הפנסייה במכה אחת, ושראש הממשלה הנוכחי שלנו, בשנים שיבואו, יוכל לצעוק מכיסאו שהוא אמר לנו זאת. בעייה- אף אחד לא חזה זאת. אם כן, אז הם שכחו לציין זאת בפניי מישהו שיכול להיות שהיה בעמדה לנקוט צעדים. אם הם לא הזכירו זאת, אז האנשים שהיו אמורים לפעול נכשלו לעשות זאת, ובאותה נשימה איכזבו את
ילדינו.יש עתיד חליפי,תפקוד לקוי משמעו כיתות קטנות יותר, וכיתות קטנות יותר משמעות יחסי מורה-תלמיד יותר אישיים. זה ישפר יותר מאשר את הידע של הילדים. זה ישפר כישורים חברתיים, משמעת, אמון, מודעות עצמית, הערכה עצמית ובטווח הרחוק יספק כח עבודה יותר איכותי ופרודקטיבי. הנקודה שבגללה העתיד הבהיר נכשל היא עלות. רוב ההורים, ומספר גדול של פוליטיקאים נכשלים להבין מדוע תקציב החינוך עומד לאותם הבחינות כמו, נניח, סטנדרטים של בתי כלא. מחונכים כראוי, ובכך אני לא מתכוון במלואו ברמה א, חינוך ראוי כרוך בפיתוח של מצפון סוציאלי ואחריות, ילדינו יהפכו לתרופה למחלות הנוכחיות.כאן מצוי הקושי, עד שהפוליטיקאים יפסיקו להשתמש בתעשיית החינוך כמושך קולות וכקרקע לאימונים של שרים מתחילים. העתיד הבהיר הזה מתחמק מאיתנו. עד שתהיה לנו מערכת חינוך במקום בלתי מושג למדיניות הממשלה, נאלץ להסתדר עם מה שיש לנו, וזו בושה. אם נוכל לטפל בעתיד הארץ הזו עם הציניות ושביעות הרצון שיש לנו כרגע, אז העתיד הזה מאוד עגום באמת.