הקורא אינו מטומטם - על בקורתו של דן לאור על "ואלס עם בשיר"

במאמרו "דור שלם דורש תשלום" (הארץ תרבות וספרות, 27 בפברואר 2009), יוצא יצחק לאור חוצץ נגד מגמתו של ארי פולמן בסרטו "ואלס עם באשיר.
לא אצא כאן כנגד דעתו של לאור, שעמדותיו ידועות, ממילא לא חפצתי לתמוך בהן, אלא ברצוני לדון בכמה נקודות, בהן הוא מדגים את נטייתו המובהקת, להקל ראש בקורא, במנת המשכל וברמת הידע הכללי שלו. כמרצה, לאור כנראה חש כמורם מעם וכמי ש"הוא כבר ילמד אותנו". זה מרגיז, כי לאור מסוגל להפיק תחת ידיו מאמר מתוקן, שלא לדבר על כתיבתו היוצרת שלעיתים היא ברוכה ממש.
ובכן לענינינו, קודם כל יוצא לאור חוצץ נגד עצם בחירתו של פולמן בז'אנר הקומיקס. לדעתו, זה ז'אנר "אינפנטילי".
נו באמת. באירופה, ביפן עוד מקדמת דנא, ובארצנו, נכתבו ונכתבים ומאויירים לא מעט ספרים רציניים בז'אנר זה, שנעשה מקובל, מכובד וכו'. די עם נזכיר את קבוצת אקטוס שיצרה בין היתר את "ויקטוריה", "הפי אנד", את "לא באנו ליהנות" של קרת בגרסה המאוירת, ובאחרונה יצא ספר כזה על רקע השואה.
אינפנטילי?
בפסקה הבאה מתיחס לאור לאוירת החלום/סיוט שבסרט. "החלום הוא חומר הגלם של קולנוע", מצטט לאור את היצ'קוק. יפה מאד. החלום, נציג התת-מודע המבצבץ לנו הוא הרי חומר הגלם של היצירה, ואתה, לאור, שיוצר לא מעט – משיר ועד רומן, ודאי מכיר בעובדה זאת.
לאור מוסיף ודן, תקוע לו כל העת בעמדת הכותב המשכיל המורם מעם כשהוא אומר, "אני חוסך מהקורא ציטוט ארוך מדי של השיחה על הזכרון, טענה כלשהי של פרויד על אימוץ חויות מן העבר", למה? הסבר נא לנו, זו דוקא טענה מענינת ופרויד השכיל להסבירה יפה, מה יש, אנחנו עצלים ונבערים מדי?
את מלחמת לבנון הראשונה מתאר לאור כך: "אלף טנקים נכנסו לתוך לבנון בבקר ה 6 ביוני 1982 והתחילו באורגיה של שפיכות דמים בהנהגת ראש ממשלה נגוע במניה דפרסיה וגו'" .
בהתעלם מהתאור הבוטה של המלחמה ההיא, מי שם את לאור "לאבחן" כך את מצבו הנפשי של מנחם בגין?
בקיצור, התקשתי ביותר לקרוא בנחת את מאמרו של לאור. ואולי נכתב הדבר הלזה פשוט כדי להכעיס, ולא כדי לקבוע דעה. אלא, שכשמעמדת המורם מעם, המשכיל והקובע, אתה פונה אל הקורא, יש חשש שזה לא כל כך ימצא חן בעיניו. אולי גם הקורא היה שם, או דא עקא, שגם הוא למד משהו בחייו.