ערכו של שולחן
לקוח ממאמר של שאול פיינשטיין
כתב העת AISH
שולחן פשוט,ששירת אותנו נאמנה 24 שנה.
כל
אותן שנים,הילדים שיחקו עליו,הכינו שיעורים,יצרו יצירות,שהותירו כתמיי דבק עקשניים ,ושריטות שאינן ניתנות לתיקון.
.מידי ערב שבת,נפרשה עליו מפה לבנה,בה הוגשו מיטב המטעמים.
הוא לא היה גדול מידי, הוא בהחלט התאים לנו, ואנחנו התאמנו לו.
, והותיר גם מספיק מקום בסלון למשחקי חבל ,או גומי בימות החורף, או לבריכת גומי בימות הקיץ הלוהטים.
היה לו רק חיסרון אחד.- הוא התנדנד.
היחידה שלא השלימה עם זה היתה חמותי: "תקנו שולחן חדש", היא היתה דורשת מאיתנו מפעם לפעם.
ואז היא עשתה לנו הפתעה.
המשאית הגיעה אלינו, ופרקה שולחן וששה כיסאות שעלו כמה אלפי שקלים,. לא רציתי בהם.
ואני הייתי חייב להודות ...ולהתפעל.
. הוא היה חום, ענק, מסורבל וכבד. . הוא היה בגודל רבע מהסלון שלנו, גם כשהיה סגור, ולא הותיר לנו כמעט מרחב מחייה אפילו כשהוצמד לפינה.
הוא היה יקר, ומעץ טבעי. הרגשתי שבמקום שהוא ישרת אותנו, אנחנו צריכים עכשיו לשרת אותו.
מהיום צריכים לשמור - שהצבע לא יתקלף. שהעץ לא יישרט. שהכיסאות לא ייפלו וייחבטו. וחוץ מזה - בכל פעם שאשתי תצטרך להזיז אותו, מישהו יהיה חייב לעזור לה - הוא כל כך כבד!!!
שנאתי אותו, והרגשתי עם זה גרוע. מישהו נתן לי מתנה מכל הלב..ואני לא מרוצה.
יותר מכל כעסתי על עצמי: "למה אתה כזה כפוי טובה?!"
הבחנתי בכל שריטה שעליו, וכעסתי שעכשיו יאשימו אותנו שאנחנו לא יודעים לשמור על מתנות יקרות. הבחנתי בכל תיקון צבע. חשבתי איך לשמר את הצבע שלו. איך לדאוג שהוא לא ייהרס בבית תוסס כמו שלנו... ויותר מכל כעסתי על עצמי: "למה אתה כזה כפוי טובה?!"
.
זאת הייתה נקודת השבירה שהביאה אותי לדבר עם חבר, לפרוס בפניו את כל הרגשות והתהיות שלי.
סיפרתי לו כמה השולחן הענק והמגושם מקומם אותי. סיפרתי איך אני חש כאילו מישהו חדר לביתנו בניגוד לרצוני, ולמעשה גירש אותי מהסלון שלנו. סיפרתי כמה מלחיץ אותי הצורך לשמור על משהו יקר. וסיפרתי כמה אני מתבייש שמתנה אחת הצליחה להוציא אותי משיווי המשקל!
תוך כדי דיבור יכולתי להכניס את הדברים לפרופורציה. הבנתי שעיקר הלחץ נובע מתוכי, מהמחשבה שאני צריך לשמור על חפץ יקר, בעוד שאיש לא מצפה זאת ממני.
שהמעשה של חמותי נבע מאהבה ודאגה, ושצריכים לקבל אותו ככזה, למרות שהוא לא הכי מוצא חן בעינינו. והעיקר - שהמתנה הכי טובה שאני יכול להחזיר בתמורה, זאת דווקא הקבלה. לקבל בשמחה מה שניתן לי מלב אוהב
.
מאז החל תהליך ההחלמה.
הילדים שלנו כן יוצרים עליו - אבל הוא מכוסה תמיד בניילון עבה שיימנע פגיעה בעץ. הם יושבים סביבו על כסאות כתר ואוכלים בחופשיות. כיסינו את הריפוד של הכיסאות בניילון, ואפשר לטפס ולעמוד עליהם, והעיקר, גילינו שאם פורסים עליו שמיכות, ועליהן מניחים את הכיסאות הכבדים, אפשר לבנות ממנו אוהל נהדר ואפילו מערת שדים!
חזרתי ללמוד בסלון. התרגלתי למראה שלו, ואפילו הפסקתי להתנצל כששואלים אותי אם קנינו שולחן חדש. מסתבר שיש אנשים שאוהבים שולחנות כאלה...
היום אני כבר יכול להודות בלב קל, שבזכות השולחן למדתי כמה נכונים דברי חז"ל 'דאגה בלב איש - ישיחנה'. למדתי שלפני שנותנים, צריכים לחשוב טוב מה השני רוצה ולא מה מוצא חן בעיניי .