שבעה לילות
בספר הקטן והחכם הזה, מופיעות שבע
הרצאות של הסופר הארגנטינאי המפורסם חורחה לואיס בורחס. ההרצאות דנות בשבעה מתוך הנושאים שהשפיעו על חייו יותר מכל, בהם גם יצירות ספרותיות אלמותיות וגם רעיונות ומצבים אנושיים. ההרצאות, כמעט כמו היצירות של בורחס, נעות בשרשרת של אסוציאציות ללא מבנה או סדר מוגדר. לאוהבי יצירותיו של סופר זה יהיה אוסף ההרצאות הזה פתח צר לעולמו של הסופר.
הקומדיה האלוהית של דנטה אותה קרא בורחס באינספור מהדורות ותרגומים לשפות שונות, ולמד המון ממנה ומן ההסברים הרבים שמלווים אותה בדרך כלל. הוא פותח את דבריו בציטוט מפי פול קלודל, כי המראות הממתינים לנו לאחר מותנו הגשמי לא יידמו בלי שום ספק לאלה שמתאר דנטה בקומדיה האלוהית. לעומת זאת, הקורא, בשעה שהוא קורא את הדברים הוא בטוח שבדיוק
כך הם מתרחשים. היצירה מהלכת קסם על הקורא ובורחס
טוען שלאף אחד אין זכות למנוע מעצמו את האושר שבקריאת היצירה הזאת.
חלומות בלהה מהם החלומות? האם אנחנו זוכרים את החלומות או רק את הזכרון שלנו מהם? האם אנחנו זוכרים חלק ושוכחים את הרוב או שכאשר אנחנו נזכרים בחלום אנחנו ממשיכים לפתח אותו? וחלומות הבלהה: מה פירוש השם בשפות שונות. מהו Nightmare האנגלי? סוסת לילה או שד הלילה? מה בין סוסה לבין חלום בלהה? הרבה דוגמאות של חלומות של בורחס ושל אחרים ממלאים את ההרצאה ולסיום המסקנה שחלום הוא יצירה אסתטית, דרמטית, כאשר החולם הוא גם התיאטרון, גם הצופים, גם השחקנים וגם העלילה, הכל בעת ובעונה אחת.
אלף לילה ולילה אחד האירועים המרכזיים בהסטוריה של ארצות המערב, אומר בורחס, הוא גילויו של המזרח. ואחד הבטויים לגילוי זה הוא הופעת התרגום לצרפתית של היצירה בשנת 1704. בכותרת, המילה "אלף" היא כמעט מילה נרדפת למילה "אינסוף". כלומר, יש כאן המון לילות, המון סיפורים, סיפור שנמשך לנצח. ובאמת, גם הערבים וגם בורחס עצמו, טוענים שאי אפשר
לקרוא את הספר כולו עד הסוף, בגלל התחושה שהספר הוא אינסופי. בורחס דן בפירושי המילה "מזרח" בשפות השונות. "ארץ הבוקר" בגרמנית, הזהב (oro) החבוי בתוך המילה "אוריינט" כי בשעת הזריחה נגלים שמים של זהב ועוד. בנוסף, הוא שואל מהו המזרח? בורחס טוען שהמזרח קשור להרגשה כלשהי. המזרח נמצא בצפון אפריקה אפילו שהיא לא במזרח, אבל קשה למצוא אותו בישראל שהיא כן במזרח.
בוזהיזם בורחס מעלה על נס את הסובלנות של הבוזהיזם, סובלנות שהיא תופעה קבועה לכל אורך אלפיים וחמש מאות שנות קיומו. הבודהיזם לא משתמש באש ובחרב, הוא אינו מנסה לכפות על איש את עקרונות הדת וגם יכול לדור בכפיפה אחת עם דתות אחרות מבלי להתנגד להן. כל בודהיסט יכול להיות גם יהודי, נוצרי, מוסלמי או כל בן דת אחרת. לעומת זה, ליהודי, לנוצרי או למוסלמי, אסור להיות בודהיסט. הבודהיסט לא חייב להאמין באמת היסטורית כלשהי כמו שכל אחד מבני הדתות האחרות חייב להאמין. מה שחשוב כאן הוא המשמעות. אנחנו צריכים לוותר על התשוקות, להכיר בכך שהעולם הוא מראית עין, חלום. האני הוא אשליה. אל תאמר: "אני חושב". אמור: "יש מחשבה".
שירה זו טעות לחשוב שהפרוזה קרובה למציאות יותר מאשר השירה. שורה מעורפלת של שיר מסבירה מציאות בדיוק רב יותר מאשר כל פרוזה. כתיבת השירה היא לא המצאה של דבר מה חדש, אלא היזכרות בדבר מה שהיה ונשכח. השירה היא משהו שמרגישים, היא משרה רגש של יופי. המעשה האסתטי, שאינו ניתן להגדרה הוא כה ברור, כמו שמרגישים אישה או זריחה או טעם של פרי, כך גם השירה. מי שמרגיש שירה אינו יכול ללמד שירה. סיכום יפה לכל ההרצאה מוצא בורחס בשורה של המשורר אנגלוס סילזיוס: "לשושנה אין למה, היא פורחת כי היא פורחת."
קבלה "ספר קדוש" הוא ספר שכל מה שכתוב בו נחשב כאמת. "ספר קלאסי" הוא ספר יפה או חשוב שכולם אוהבים אבל אף אחד לא חושב שכל פסקה ופסקה שבו היא מדהימה או שיש לה משמעות מיוחדת. בספר קדוש לא רק המילים קדושות אלא גם האותיות המרכיבות אותן. הרעיון של הקבלה הוא: התורה היא ספר קדוש.
חוכמה אינסופית, אלוהית, הואילה לרדת למדרגה של
ספרות. בספר כזה שום דבר לא יכול להיות מקרי, וכל אות ואות בו עומדת לדיון. למשל, העובדה שהתורה מתחילה באות בי"ת של "בראשית", באותה אות שבה מתחילה המילה "ברכה". נהוג לחשוב שקודם היו המילים ואחר כך נוצר הכתב. הקבלה לעומת זאת טוענת שקודם כל היו האותיות, ואלה הכלים בהם השתמש אלהים ולא המילים, כאילו שהכתב קדם לדיבור. לכן שום דבר אינו מקרי בכתבי הקודש, אפילו למספר האותיות בכל פסוק יש משמעות. מכאן ההתיחסות אל כתבי הקודש כאל טקסט מוצפן או כתב סתרים, כי זהו פרי תכנון מוקדם של החכמה האלהית.
עיוורון בורחס הוא עיוור ובאופן אמיץ הוא מחליט לדבר על העיוורון ועל התפקיד החשוב שיש לו בחייו. הוא מתחיל בהסבר העיוורון הפרטי שלו. העולם שהוא רואה אינו שחור וחשוך. הוא מבחין בצבעים ולמרבה הפלא דווקא השחור המוחלט הוא צבע שהוא לא מסוגל לראות, בדומה לאדום, בעוד בצבעים אחרים הוא כן יכול להבחין. כשהוא מונה למנהל הספריה הלאומית, זה קרה דווקא באותה שנה שבה העיוורון המתקדם שלו, הגיע למצב שהוא כבר לא היה יכול לקרוא את הכתוב על שדרות הספרים. תמיד היה מדמיין לעצמו את גן העדן לא כבוסתן אלא דווקא כספריה, והנה ביום אחד הוא קיבל שתי מתנות סותרות: ספרים רבים וחוסר היכולת לקרוא אותם. בורחס החליט ליצור לעצמו משהו אחר במקום עולם המראות שהוא איבד. עם קבוצה של תלמידות לשעבר הוא התיישב והחל ללמוד ספרות אנגלית עתיקה. כך למד בעזרת התלמידות אוסף של שירה באנגלית עתיקה. מאוחר יותר עברו לספרות הסקנדינבית ולספרות גרמנית עתיקה. כך הוא הצליח להחליף את עולם המראות בעולם הצלילים של שפה חדשה. בורחס טוען שהוא חייב לעיוורון מספר מתנות: את האנגלית העתיקה שלו, את השפה האיסלנדית שלמד, את ההנאה המיוחדת משירה, ומספר ספרים שכתב.
סקירות נוספות אודות שבעה לילות