ג'ואל באריש, גיבור הסרט, מגלה שחברתו האימפולסיבית קלמנטיין פנתה ברגע של תסכול למכון מיוחד למחיקת זיכרון וביקשה שיסירו כל
זכר לקיום שלו ממוחה. המום ומאוכזב, מחליט באריש לנקום בכך שיעשה את אותו הדבר, רק הפוך. רוב הסרט קורה בתוך מוחו של באריש בזמן תהליך מחיקת הזכרון, איך שקלמנטיין נעלמת ממנו לאיטה. דרך התהליך הזה אנחנו מתוודעים ליחסים ההולכים ונשכחים בין ג'ואל וקלמנטיין, ונותרים לחשוב, בסופו של דבר, מה יותר חזק: המוח שמפסיק לזכור, או הלב, שממשיך לאהוב?
את הסרט ביים מישל גונדרי, במאי קליפים מבריק ומי שביים כבר סרט אחד מבית מדרשו של קאופמן - הפלופ החינני 'המין האנושי'. אני אישית לא סובל את הסגנון הויזואלי של גונדרי. הוא תקוע בראש של קליפים ולא קולט שסרט באורך מלא צריך גם סגנון. מצלמות הרעד שלו, והאפקטים המיוחדים שמופיעים כל פעם משומקום, ממש מקלקלות, בחלקים מסוימים, את ההנאה מלקרות, שהיא כבר מספיק מעניינת גם בלי כל הרעש. בחלקים אחרים הן סתם עושות כאב ראש קליל. הדבר המפתיע הוא שדווקא במאי הקליפים הזה מצטיין בתחום אחר, שלא כל כך בא לידי ביטוי בהתמחות הקודמת שלו: בימוי שחקנים. עבודת המשחק ב'שמש נצחית' מקפיצה את הסרט בכמה רמות: ג'ים קארי הוכיח כבר מזמן שהוא יודע להפתיע, אבל בניית הדמות שלו סביב הדמות של הבחור הביישן, בלי הניסיונות המביכים שלו לרגש (עיין ערך 'מג'סטיק') פשוט מוציאה ממנו את המיטב, קייט וינסלט נהדרת בתפקיד הבחורה שהוא אוהב וקירסטן דאנסט נותנת קטע ג'וינט די טוב...
'שמש נצחית' הוא עדיין סרט עם יותר נקודות כוח מחולשה, אבל אולי בגלל ההתלהבות הראשונית, קשה לי לא לראות בתחושת הריקנות שמלווה אותי ממנו אכזבה מסוימת. כי כשצ'רלי קאופמן מפסיק, אתם יודעים, גם זה נראה קצת כמו חלק מהתרגיל.