תמיד חשבתי שיואל ואיתן כהן הבימאים מסתתרים בחשכת האולם ובקושי מתאפקים מצחוק כשהם יוצרים ומביימים כל סרט שלהם. אני
נדהם בכל פעם מחדש למראה העבודה המקצועית הנקייה.כרגיל, הסרט שזור בפכים הקטנים של הרוע שבאדם. לא רק אצל הרוצח שמשוחקת להפליא אלא גם אצל דמויות משנה בסרט, פרט לנער בתמונת הסיום המשאיל את חולצתו לרוצח. כולם אנוכיים ומתעניינים בעצמם. האחים כהן מצליחים גם להראות שלא רק תהליכי החשיבה אצל החוק ואצל הרוצח זהים. הם אפילו מתנהגים באופן דומה בזירת הרצח. שותים חלב ומתבוננים במסך טלוויזיה ריק. למי שמחכה שבסוף הסרט יהיה פתרון-צפוייה הפתעה. זהו סרט שיכול להימשך עוד שעות רבות..אנו רואים רק קטע ממנו.
יש בסרט שני סיפורים. הראשון הוא הסיפור של תיק הכסף שעובר מיד ליד והשני הוא סיפורו של השריף שעומד לפרוש ומזועזע מחשבתית מהשינוי שחל באוכלוסייה שהוא פוגש. כדאי לדעתי לשים לב לסיפור זה כיוון שזהו המסר של הסרט: הדור המבוגר איננו מצליח להבין את מה שמתרחש סביבו. טומי לי ג'ונס מבטא תחושה זו בשיחות הקצרות שהוא מנהל עם הסובבים אותו. עם עוזר השריף הצעיר, עם מזכירתו, עם השריף הזקן לאחר שנושא תיק הכסף נרצח, כשהוא קורא בעיתון על כרוניקת פשע, בשיחות עם אביו בבית עם החתולים, וכשהוא מספר את חלומותיו לאשתו לורטה - בסצינת הסיום. שימי נא לב שהוא לא רודף אחר הרוצח. הוא מעדיף לשמור מרחק ממנו ומגיע תמיד אחריו, משתדל לשבת על הגדר ולצפות בתמיהה ופחד במתרחש.
הייחודיות של הסרט היא במסר שהוא מותיר. "הארץ הזו קשה לאנשים שחיים בה" "איננה ארץ לאנשים קשישים". הסרט מבוסס על ספר מאת מקורמק שתורגם גם לעברית ויצא בספריה לעם.
הצעתי היא לצפות בסרט, לקרוא את הספר, ולחזור ולראות שנית את הסרט.
לא צריך לסלוד מהאלימות בסרט. הסרט נועד לספר לנו באיזה עולם אנו חיים. זוהי התראה. ומי שלא שומע להתראה דומה לבת יענה הטומנת את ראשה בחול.