לחיות את חיה, של ז'אן לוק גודאר, נחשב כאחד הסרטים החשובים שלו, ומעין סרט מעבר בין תקופת הגל החדש שלו, לתקופת הסרטים הפוליטיים.
הוא יצא ב1962, וכולל משחק מדהים של אנה קארינה, אשתו של גודאר באותה תקופה. לסרט עלילה מאוד רזה (בהתאם למשנה של אנשי הגל החדש) והוא מאוד עירוני, מנוכר, אפילו מתנכר.
העלילה הבסיסית- קארינה, הקרויה ננה בסרט, הופכת לזונה מכורח כלכלי, עד לסופה המר. הסרט בנוי מ-12 תמונות, כלומר 12 קטעים המחלקים את הסרט עם מסך שחור המתאר את התמונה הבאה. בימים ההם שיטה זו נחשבה מהפכנית, משום שרצף העלילה היה חשוב וקדוש, והקטיעה הזו יצרה ניכור אצל הצופה, והודעה על כך שלפנינו עומד סרט, ולא סיפור אחד קוהרנטי רצוץ ואשלייתי. גודאר מנסה להדגיש את היות היצירה סרט- עם תנועות מצלמה חדות, קטיעת הסרט, שימוש בקול לא מתאים לתמונה, וכו'. ננה מתחילה בתור נערה פריזאית (כמו כל סרטי הגל החדש, שהיללו את פריז), שמתקשה להווריח מספיק כסף בתור עובדת בחנות תקליטים, בשביל ההוצאות שלה. היא מתחילה לעבוד בזנות, פוגשת בסרסור שלה, מתאהבת בבחור חדש, ולבסוף מנסים למכור אותה, והמהלך לא מצליח. שיפרוט העלילה לא סתם מסופר בכזו לקוניות, אלא משום שהסרט מספר אותו באופן דומה- בלי הרבה רגש ומלודרמה על המסך, אלא תחושה של נון-שלנטיות, אדישות מסוימת לנעשה. ננה מנסה למכור לצופה ולה שהיא בחרה להיות זונה, אך אנחנו מבינים שהיא היתה צריכה את הכסף בשביל להמיך להיות בחברה העירונית בה היא חיה. הסרט מכיל הרבה אלמנטים אקסטינציליסטים, (הפילוסופיה אותה הוביל ז'אן-פול
סארטר), של בחירה חופשית של האדם, שליטתו על החיים, וקיום האדם לפני גיבוש זהותו. באותו סרט גודאר מציג לנו את המשנה של סארטר, אבל לדעתי גם מביע עליה ביקורת. סופו של הסרט, שהיה גם פורטרט לקארינה היפה, מסתיים במותה המר, כשהמצלמה לא מתמקדת בה, המוות מתואר מרחוק, בניכור מסוים. ורגע שהיא חולפת מן הועלם, גם לסרט מפסיקה זכות הקיום.