רקע היסטורי:
היפוקרטס – המאה ה- 5 לפני הספירה ( לפני 2500 שנה ).
נחשב לאבי הרפואה המודרנית. טען שהוא לא מאמין
שגוף האדם טומא בידי האל, כלומר: מחלות האדם אינם בשל גורם אלוהי. יש למצוא את התופעות הגופניות עצמן ולטפל בהן. חילק ל – 3 קבוצות של הפרעות: 1. מאניה: בעלות מצב רוח מרומם מידי.
2. מלנכוליה: בעלות מצב רוח מדוכדך מידי.
3. דלקת מוח: כבעיה שלישית שלא נכנסת בקטגוריות של אחת מה 2 הראשונות.
היפוקרטס הציע כטיפול אורח חיים רגוע שכלל התנזרות מאלכוהול, תזונה צמחונית, התעמלות ( דברים המומלצים גם כיום ). המלצה נוספת שלו כללה גם הקזת דף עקב עודף שלו בגוף.
למול היסטריה ( בא לידי ביטוי יותר אצל נשים \ מצב לתופעה גופנית שלו אין הסבר המניח את הדעת ) הניח היפוקרטס שהגורם הוא בכך שרחם האישה נודד בגופה ומייצר הפרעות שייחודיות לנשים. מסקנתו היא שיש תופעות עדיין שלא קשורות רק לגוף.
גאלן – 130-200 לספירה.
פגש אישה שהתלוננה על תשישות ועייפות, אשר הביאו לשינויים חריגים בהתנהגותה אשר הופיעו יותר כאשר מזכירים לה את שם אהובה בסתר. גאלן הבין שישנו קשר לנפש ( במקרה זה – אהבה ). לכן, הביא גאלן לגישת טיפול מאוד
הומאנית לתופעות הנחשבות כבעיות נפשיות.
אותה הבנה שהנפש משפיעה על הגוף יצאה מתחום הרפואה כשההסתמכות היתה שוב על הדת ( הכוונה לתקופת ימי הביניים של אירופה למול המזרח באותה עת שדגל במה שהאמין גאלן ) – נחשבת לתקופה החשוכה.
אבן סינא – 980- 1037 לספירה
בעל תפיסה הומאנית שחי באותה תקופה חשוכה אך עדיין לא נכנע למה שסברו באותה עת.
· הטענה ההומאנית היא שלגוף ולנפש יש כוחות ריפוי שאנו לא מאוזנים. הסינים האמינו שבעת הפרעה מסויימת הגוף והנפש יצאו מאיזון ועלינו בטיפול להחזיר את האדם לאותו איזון שהגוף והנפש חפץ בו.
שיטות טיפול:
כסא מרגיע ( שנת 1800 ) שבו המטופל כוסה בעיניו, קשור לכסא שסוחרר במהרה בכדי להרגיעו.
טיפול במים קפואים בכדי למנוע השתוללות.
כותונת משוגעים אשר הביא לשליטה על התנהגות סוערת כשהמיתוס היה שהלוקים נפשית סוערים בהתנהגותם ( כיום יש שימוש בתרופות כנגד התנהגות סוערת )
· בהמשך סברו שאולי שחרור המטופלים מקשירתם ומכליאתם יעזור להם בכלל ? התברר שכך הדבר, מה שהביא בהמשך להקמתם של כפרים לאותם אנשים שחיו בחוץ ולהם התייחסו כבני אדם רגילים מהשורה. שימוש בהתייחסות הומאנית זו הורידה את כמות המאושפזים בשל אותה התייחסות הומאנית כלפם. המסקנה היתה שהתייחסות הומאנית משפיעה על המטופל מבחינה פסיכולוגית וגורמת לריפויו.
המאה ה-20:
1. הבנה ביולוגית: גילו מחלת העגבת ( מחלת מין ) והפתרון לה. הבינו באיזשהו שלב שהמחלה פוגעת בתפקוד הנפשי \ התנהגותי. אותה הבנה הביאה למסקנה שמחלה גופנית עלולה ליצור תופעה נפשית שלהן בעצם מקור ביולוגי. לכן, "האיבר החולה" הוא בעצם המוח עצמו, מה שהביא לשימוש בתרופות נויירולוגיות הגורמות לתופעות כימיות במח האדם שבעצם משלימות לו חסכים ו\או מאזנות את החומרים שבמוח, מה שמביא את האדם להנהגות יותר מסתגלת ונורמלית. דוגמה לתרופה: SSRI שמעלה את הסרוטונין והיא נגד דיכאון.
2. הבנה פסיכולוגית: סלייה הפיק מאנשים בריאים תופעות שמקורם בהיסטריה מה שהביא לרעיון של היפנוזה, שדרכה ניתן לרפא ולטפל, למשל: שיתוק של יד. מכאן, המסקנה היא שישנו מקור נפשי\פסיכולוגי לתופעות ובכוחנו אנו אף לבטל אותן. פרוייד הוכיח שישנם מרכיבים שאינם ביולוגים הרלוונטים לתופעות ובריאותם הפיזית של האדם.