מה שחשוב להדגיש הוא שהנזק המצטבר של אלכוהוליזם ממושך, הוא גדול יותר ממה שרבים "מהשתיינים התכופים" נוטים להאמין, ולא צריך
להגיע לממדים של
שתייה עד כדי איבוד חושים, כדי להינזק בריאותית בחומרה משתייה ממושכת, גם אם היא מוגדרת כ"שתייה בשליטה".
מפגעים של שתייה עודפת של
אלכוהול, שכיחים בכל הארצות המפותחות, כצפוי הרבה יותר בקרב גברים.
כ-30 עד 50% מכל אלה שצרכו אלכוהול בשנת האחרונה, חוו לפחות פעם אחת בעיה רפואית או תופעת לוואי לא רצויה במהלך חייהם.
הסיכון למפגעים בריאותיים-רפואיים שמקורם בשתיית-יתר של אלכוהול גדול ב-20% מכלל השתיינים, כאשר ב-10% מהמקרים מתפתחת תלות בשתיית אלכוהול.
אבחון של שתייה מוגזמת של אלכוהול: על רופאי המשפחה חלה חובה מקצועית ואתית, לאתר בין מטופליהם את אלה הצורכים מדי יום יותר מ-8 עד 10 גרם אתנול.
ההגדרה של אלכוהוליזם היא כאשר רמת האלכוהול (אתנול) הנמדדת בדם עולה על 50 מיליגרם לדציליטר, או 0.05% כפי שניתן היה להעריך מראש, המדדים המעבדתיים להערכת אלכוהוליזם, הם כולם מדדים הקשורים לפעילות הכבד, אם אנזימים שאנו מתייחסים אליהם כאל "אנזימי כבד", או חלבון המסונתז בכבד דוגמת טרנספרין.
בשנות ה-90 התברר שצריכת אלכוהול ממושכת גורמת בכבד לפגיעה באנזים האחראי להוספת חומצה סיאלית אל קצה השרשרת הסוכרית, וכך נוצרת מולקולת טרנספרין עם פרופיל סוכרי חסר (CDT).
שני מדדים נוספים לתפקודי-כבד בבדיקות הדם, הם שני האנזימים הידועים כטרנס-אמינאזות, GOT הידוע גם כאספרטט אמינוטרספראזה ו-GPT הידוע כאלנין אמינוטרנספראזה.
מדד נוסף שיש המזכירים כמדד אפשרי של בדיקות המעבדה להערכת שתיית-יתר הוא עלייה בנפח כדוריות הדם האדומות MCV.
מהלך קליני : שתייה כבדה מתמשכת עלולה בכ-40% מהמקרים להיות כרוכה באפיזודות של דיכאון, דאגנות חמורה, נדודי שינה, ואף מחשבות אובדניות עד כדי ניסיונות למימושן.
השפעות צריכה מוגזמת של אלכוהול על המוח:
אלכוהול הוא לעתים בעל השפעות סותרות על המוח, באופן שלעתים הוא נותן תחושת שמחה אך לעתים יגרום לעצב, לעתים יעורר לעליצות אך לעתים יגרום לישנוניות.
חומרים או סמים המשפיעים על מצבי-רוח, החל מהירואין וכלה בקפאין, משיגים פעולתם דרך נוירו-טרנסמיטורים: יש חומרים המפעילים מערכת נוירו-טרנסמיטורים בודדת, ואילו חומרים אחרים מפעילים מספר מערכות כאלה.
מורפין לדוגמה, מחקה את פעולת הנוירו-טרנסמיטור ביתא אנדורפין, שהוא משכך כאבים טבעי המופרש במוח, כיוון שמורפין דומה בצורתו לביתא אנדורפין והוא נקשר בהתאם לקולטנים של ביתא אנדורפין ובכך להעניק תחושת עונג. קפאין, לעומת זאת, דומה לנוירוטרנסמיטור adenosine, והוא נקשר לכן לקולטנים לאדנוזין.
אפילו רמות נמוכות של אלכוהול מגבירים את הפעילות המעכבת של המוליך העצבי המעכב השכיח ביותר במערכת העצבים המרכזית, GABA (γ-amino butyric acid).
כך משמשת GABA כמוליך עצבי מעכב. אלכוהול מעודד את פעילות הקולטן ל-GABA וזה מביא לתחושת הרגעה והפחתת דאגה, בדומה לפעולת valium.
ההשפעה המשככת הזו של אלכוהול תוך הסתייעות ב-GABA, מביאה להרפיית שרירים, ישנוניות והשתכרוּת.
לעתים קרובות במהלך ניסיונות גמילה מאלכוהול, יש היווצרות עמידות (tolerance) לאלכוהול, ובעקיפין הפחתת הפעילות של GABA, תורמת לתחושות של דאגנות ונדודי-שינה.
כאשר שותים אלכוהול, פוחתת הפעילות של הקולטנים מסוג NMDA, אליהם נקשר הנוירוטרנסמיטור המגרה והמעודד-glutamate. אלכוהול מעכב את תפקוד הקולטן לגלוטמאט, מה שמביא להרגעת שרירים, הפרעה בקואורדינציה, דיבור לא ברור, גמגום, הפרעה לזיכרון, ותחושת איבוד הכרה רגעי (blackout).
שתיית אלכוהול מביאה להפרשת דופאמין ומגבירה את פעילותן של סינפסות שונות. שינויים אלה, בעיקר באזור המוחי הידוע כ-nucleus accumbens, גורמים לתחושות הרצויות של אלכוהול, וכך תורמים לתחושת הכמיהה למנת המשקה הבאה וכן לתחושת ההשתחררות בעת שיכרות.
אלכוהול מגביר הפרשת דופאמין, מה שגורם לתחושת התלהבות והתעודדות, בדומה להשפעות של קוקאין ואמפטמינים על מערכת הדופאמין.
שתיית אלכוהול מעודדת גם את הפרשתם של חומרים כמו β endorphin, המשמש כאגוניסט של קולטנים לחומרים אופיאטיים, אותם קולטנים אליהם נקשרים אופיום, מורפין וקודאין.
בכך מגביר אלכוהול מחד גיסא השפעה משככת כאבים אך מאידך גיסא מגביר התמכרות.
ידוע שסרוטונין קשור עם מצבי-רוח, ואנשים הסובלים מדיכאון הם בדרך כלל אלה הסובלים מרמה נמוכה של סרוטונין במוחם, ותרופות כפרוזאק מסייעות להפיג דיכאון על ידי הגברת הזמינות של סרוטונין במוח.
נזקי אלכוהוליזם למערכות גוף שונות: שתיית אלכוהול ממושכת משפיעה על המערכת הקרדיו-וסקולארית.
גם מחלות סרטן שכיחות יותר באנשים עם מפגעים של צריכת-יתר של אלכוהול.
כמעט 75% מאלה עם סרטן הראש והצוואר הם בעלי רקע של שתיית-יתר, וזו גם מכפילה את הסיכון לסרטן הוושט, סרטן פי-הטבעת וסרטן השד.
ממצאים אלה עלולים לשקף פגיעה של עודף אלכוהול במערכת החיסון של הגוף.
אך יש מפגעים רבים נוספים הנכרכים בשתייה מרובה וכרונית של אלכוהול ואלה כוללים דלקת מדממת של הקיבה, דלקת בלוטת הלבלב (פנקראטיטיס) ובעיקר שינויים בכבד שהבולטים בהם היא הסננה של שומן לכבד, וכן הפאטיטיס ובשלב מתקדם יותר, שחמת או צמקת הגבד (צירוזיס).
ידוע שהחלשת מערכת החיסון מצריכת אלכוהול מרובה מחמירה את מהלך הפגיעה מנגיף הפאטיטיס C, ומסבכת גם את הטיפול במחלת איידס.
ידוע כמו כן שצריכת אלכוהול כרונית מקטינה את צפיפות העצם, ומגדילה את הסבירות לשברי עצם.