תעשיית הדיאטות בארץ ובעולם מגלגלת כמות עצומה של כסף. ההתעניינות של אנשים רבים כל כך בדיאטה נובעת בחלקה מסיבות בריאותיות,
אך בעיקר מחוסר שביעות הרצון של גברים ונשים, נערים ונערות ואף ילדים מהמראה החיצוני. הדיאטה מושכת השקעה של זמן וכסף גם במישור של כלל החברה, בפרסומות, שיחות ואווירה, וגם בחייו של הפרט. רבים מוצאים עצמם עוסקים בנושא יום-יום ומשקיעים כסף רב, עם או בלי הצלחה.
כנראה שאנשים מרגישים שרזון הוא ערובה לשיפור בהרגשה הכללית, ומוכנים ללכת רחוק בכדי לממש את התקווה הזו. אלא שאחרי רגעים לא ארוכים של מחשבה כל אדם עשוי לגלות את האשליה הנוראית שמוליכה רבים כל כך שולל.
האם יש איזושהי סיבה ממשית להאמין שיש להוריד במשקל בכדי להרגיש טוב יותר? האם חברה של אנשים רזים יותר היא חברה טובה, צודקת ומוסרית יותר? האם יש ראייה הסטורית כלשהי לכך שרזים הצליחו ליצור עבור סביבתם ועבור עצמם חיים מאושרים יותר? בוודאי שלא. הלא כל אחד מכיר אנשים שמנים ורזים. האם ניתן לקבוע כי בעלי המשקל הנמוך יותר חיים טוב יותר? האם יש קשר ממשי בין משקל לבין תחושת המשמעות והשייכות? האם הבדידות מתפוגגת יחד עם הקילוגרמים?
לא ולא. חברות תאוות בצע משקיעות הון בפרסום, ישנו מי שקונה את השקרים ומקדיש מזמנו ומכספו למרדף אינסופי אחר הכזב. זוהי מערכת משומנת. אך מה יקרה אילו אדם יוציא עצמו מהמעגל או לא ייכנס אליו מלכתחילה? מה יקרה אם המשאבים שאותו אדם התכוון להשקיע בדיאטות למיניהן, יופנו לכל מעשה אפשרי שעשוי לתרום באמת לעצמו ובעיקר לסביבתו הקרובה והרחוקה?
עם איזו תחושה מתעוררים בבוקר האנשים שאת כל השעות והמליונים השקיעו באושר ובמשמעות במקום בדיאטה?