המאמר עוסק בשחזור פצעי הילדות ובהעברתם לילדים בבלי דעת.
"לאלה מאתנו שהם הורים לילדים", כותבת טובי בראונינג, מפתחת הגישה
של עוצמת הרכות, "יש לסייע בקשב לילד
הפנימי שלנו כדי שנוכל לבוא אל ילדינו שלנו ממקום נקי מצרכים, ממקום של חופש רב-השראה עבורם ועבורנו".
לאלה שעדיין אינם הורים כדאי להתמקד עוד היום ב"גידול" אוהב של הילד הפנימי, במקום להשקיע בחלומות שאין להם כל קשר למציאות כשהם מתגשמים.
בלי לשים לב, אנחנו מנסים לתת לילדים שלנו את מה שלא קיבלנו בעצמנו. אבל האם זה מה שהם צריכים? ד"ר טובי בראונינג על
ההורה המושלם (שלא קיים)
כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. גם הורינו, ללא ספק, רצו את הטוב ביותר עבורנו. אז מה? זה אומר שקבלנו או שאנו נותנים את הטוב ביותר באמת?
כדי לענות על כך בכנות עלינו להביט באומץ בילד הפנימי שבנו. בתוך כל אחד מאתנו קיים ילד פצוע – הילד שפעם היינו, שבא לעולם עם פוטנציאל השואף למימוש, עם כישרונות גולמיים, עם נטיות, גוונים ומאפיינים ייחודיים לו בלבד – מעולם לא היה ולעולם לא יהיה עוד כמו הילד הזה בדיוק. אלא שבמוקדם או במאוחר גילה הילד שמימוש הייחודיות שלו הבוערת לצאת ולהתגשם, לא היה בדיוק בראש סדר העדיפויות של המשפחה, של האנשים שהיו אמורים לזהות, להעצים ולכוונן את היכולות הגלומות בו עד שתזרחנה עליו ועל העולם.
כך החל הפצע. לא פעם, כבר חיכו לו ציפיות ההורים עוד טרם נולד, ואף תפקיד מוגדר שהיה עליו למלא, בין אם התאים לו תפקיד זה או לא.
למה אנחנו בוחרים בסבל? באיזה אופן ערמומי הוא משרת אותנו?
כיוון שההורים שאמורים היו להבין את הילד, לזהות את מהותו ולהעצימה, היו בעצמם ילדים פצועים של ילדים פצועים שלא למדו איך להיות "ההורה המושלם".
ההורה המושלם אין הורה מושלם כיוון שלא אמור להיות. אולי זו מהות המסע שלנו עלי אדמות – לייחל, להשתוקק, להיפצע, ולעבור דרך הפציעה ותהליך ההגלדה גילוי של אוצרות. מי כמונו באמת יכול לזהות, לפענח ולהבין את המאפיינים הייחודיים שלנו ואת הצרכים הנובעים מהם? הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לנו הוא הורה מושלם, מישהו שהיה הכול בשבילנו.
תיקון כשלא מקולקל הילד הפצוע שבנו מחכה שנה אחר שנה לריפוי. מה הוא לא ניסה לעשות כדי לפצות על ההורה הפצוע שלו? את מה ואת מי הוא לא ניסה להפוך להורה הטוב – חברים, מורים, בני זוג, אפילו אוכל, אלכוהול וסמים. אך לשווא. למרות כל ניסיונותיו לרפא את הילד הפנימי הפצוע שלו, עדיין נותרו פצעים. והנה יום אחד, קרה לו נס, נולדו לו ילדים משלו... האם יהיה הורה שישכפל את פצעו או כזה שיריפא אותו?
הורות של שכפול הפצע מתבצעת בדרך כלל על ידי הורה לא-מודע, הורה שֶהִפְנִים את המודל שהכיר והעביר אותו הלאה. כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה, או ילד נטוש שהופך להורה נוטש. אפשר להבין אותו או לשפוט ולהאשים אותו על שעשה את הדבר היחיד הידוע לו. ואילו ההורה "המודע" מפשיל שרוולים בנחישות לעשות תיקון על הנס שזה אך נולד לו, בין אם נס זה זקוק לתיקון ובין אם לא. הורה שמצהיר, "לילד שלי לא אעשה מה שעשו לי", או, "כל מה שלא נתנו לי אתן לילד שלי". הנס הקטן גדל לתוך התפקיד שיועד לו. עליו לקבל כל מה שלא נתנו לאבא או לאמא, שאינם יודעים עדיין מה קורה לילד שמקבל פיצויים על עוול שאינו שייך לו.
ד. הייתה ילדה רגישה. אביה חינך אותה ביד-ברזל, את אחיה היכה ואילו לה כבת הציב גבולות צרים ונוקשים שלא אפשרו לה תזוזה. כל בקשה שלה נענתה ב"לא" וכל שנותר לה היה לחלום על היום בו תשתחרר מהכלא של ביתה. אמה הייתה פסיבית לחלוטין ולא העזה להמרות את פי האב ולבלום את מכותיו בבן או להתערב בחנק שיצרו הגבולות המיותרים לילדה רגישה וטובה. לא במפתיע התחתנה ד. לפני הגיוס, ויצאה "לחופשי." היא חלמה על הילדים שיהיו לה ועל התיקון שתעשה: היא לא תגביל אותם, ולא תהיה פסיבית כמו אימה. כשהגיעו הילדים, עמדה ד. בהבטחתה ולא אכפה גבולות. כל בַקשה שלהם נענתה על ידה ב"כן" ובמעין תחושה פנימית של סיפוק שבנקמה. היא לא עצרה לראות מי הם הילדים שהגיעו אליה, מה הם הצרכים האמיתיים שלהם שאולי אינם תואמים את הצורך שלה לשחרר רסן. היא לא יכלה לראות שהם משוועים לגבולות. היא לא הבינה איך יכול להיות שהבן הבכור שקבל כל מה שרצה התלונן וחש מקופח. היא לא ראתה את הפצע שנוצר אצלו ואת אי יכולתו להעריך את מה שניתן לו. כשהבן השני התמכר לסמים וד. הגיעה לייעוץ היא גילתה את הילדה הפצועה בתוכה שניהלה את כולם בניסיון לרפא את פצעיה.
א. היה ילד מחונן אך זנוח ונטוש רגשית. הדרמות שהתנהלו בין הוריו הֶאפילו על כל צורך שלו. הוא היה צמא לידע, ללמידה, לחקירה, אך לאף אחד לא היה זמן בשבילו . לא פעם ציפו ממנו להיות ההורה לאמו ששקעה בדיכאון. הוא בישל וארגן את החיים, כשבתוכו נותר ילד קטן המצפה להורה. בליבו ידע שכשיהיו לו ילדים לעולם לא יזנח כך את צורכיהם להבנה ולידע. כבר משחר ילדותו ניכר היה שבנו אף הוא ילד מחונן. הוא היה בבת עיניהם של שני הוריו. א.עטף את בנו בנתינה אינסופית. הוא קנה לו מתנות יקרות, בילה ימים ולילות שלמים במחיצת הילד, קרא לו, דיבר אתו ללא הרף ולא השאיר מקום למערכות יחסים אחרות. א. לימד את בנו אחרי בית הספר, ולא עזרו תחנוניו של הילד שרצה לרוץ ולשחק. א. לא יכול היה לראות שבנו אינו מהדורה חוזרת שלו. הוא היה "אבא מסור" ומשקיע מעל ומעבר לכל קנה מידה.
העידן החדש קיימות אינספור וריאציות אנושיות, אך בהביאנו ילדים לעולם איננו אמורים להשתמש בהם ככלי לתיקון פצעינו. מחויבות אמיתית של הורה היא לטפל בפצעיו שלו, ולראות בבהירות את ילדו, לעקוב בערנות אחר צרכיו האמיתיים. האתגר אינו קל קשה שלא לפעול מתוך פצע. הורה מחויב באמת, אינו פועל מתוך צורך לרכוש אהדה ואהבה של ילדו. בראונינג אומרת שהמטוטלת בין פינוק לראיה נכונה, נמצאת בשיא התאוצה שלה. בעבר שירתו הילדים את ההורים ועשו הכול לזכות באהבתם – היום משרתים ההורים את הילדים, ומתפתים לעשות הכול כדי לזכות באהדתם. חשוב להבין שפינוק-יתר הוא סוג של התעללות, שמותיר אחריו לא פעם ילדים תלותיים שלא למדו כישורים הכרחיים להישרדות – חסך שבטווח הרחוק משמעו אבדון עבורנו כעם. לילדים רבים עושים ההורים הכול, והם אינם מצוידים לעצמאות: גרים בבית עד בגרותם.