בשני פסקי הדין, ע"פ 288/78
מריו בן אבהרם איזדמיר נ'' מדינת ישראל (להלן: פס"ד איזדמיר") וע"פ 624/89
עזרא יחזקאל
נ'' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד יחזקאל") דן ביהמ"ש בערעורם של שני נאשמים בעבירת הרצח. שני המערערים טענו כי יש להרשיעם בהריגה בלבד. בפס"ד
איזדמיר הכה
המערער את אשתו בכל חלקי גופה באמצעות מגב המותקן על מוט אלומיניום חלול ללא הפסקה אף שנשבר המקל שבידו, ולאחר מכן נטל את השברים (שקצוותיהם חדים) והוסיף להכותה בהם, שוב ושוב עד שלא נותר איבר אחד שלא היכה בה בחוזקה (ראה ע"מ 2 לפסה"ד.) מהעדויות עולה כי האשה לא התגוננה כנגד המכות. (ראה סע'' 8 לפסה"ד). בפס"ד
יחזקאל עלב המנוח במערער ולפיכך עזב המערער את המקום במטרה לשוב אליו לאחר כשעה וחצי עם חבר (המערער השני) כשהוא מצוייד בסכין משור שחורה. המערערים חיפשו את המנוח ותקפו אותו יחדיו מיוזמתם. המנוח ניסה לסגת ולהתגונן בידיו, אך נדקר, רץ מרחק מה והתמוטט (ע"מ 709 לפסה"ד).
מעיון בשני פסקי הדין, פס"ד
יחזקאל ופס"ד
איזדמיר, ניתן למצוא הבחנה שעושה בית המשפט בין הכלי ששימש את הנאשם בגרימת המוות לבין מוצאו החברתי של הנאשם והשימוש שנוהג הוא לעשות באותו כלי.
כך למשל, בפס"ד
איזדמיר, התייחס ביהמ"ש לכלי ששימש להריגת האשה, היינו "
מקל של ספונג''ה" ככלי שנועד ל"
שימוש תמים במשק הבית (בצד הנשי בדרך כלל)" וזאת על אף היותו למעשה מגב המותקן על מוט אלומיניום חלול. בו בזמן ציין ביהמ"ש בפס"ד איזמיר כי אם "
היה לוקח לא "מקל של ספונג''ה" אלא למשל, סכין של מטבח" היה בכך אולי משום ראיה לכוונת רצח, אולם במקל ששימש להריגת האשה אין כלשעצמו משום ראיה להוכיח החלטה להמית (ראה ע"מ 2 לפסה"ד). במקרה זה קבע ביהמ"ש כי לאור הכלי ששימש את המערער להריגת אשתו יחד עם העובדה שהכאתה היתה דבר שבשגרה בחיי בני הזוג אזי, אין לראות בכך כוונה לגרום למותה.
ואילו בפס"ד
יחזקאל, סבר שופט המיעוט של ביהמ"ש קמא, כי מדובר ב"
מוצר של חוגי נוער השוליים – שהסכין היא כלי משחק בידו (של המערער, הבהרה שלי, כ.ב.) והממהר לשולפה, אם הוא סבור כי כבודו נפגע..". כן, קבע שופט המיעוט כי
"...דקירות בסכין ושימוש וכיוצא בזה טקסים הבאים להראות השפלה ולבטא עליונות, אינם נדירים במקומותינו כבר, וככל שיש לשרש אותם לראות בהם סכנת מוות, אין בהם כדי ללמד על כוונת קטילה כשלעצמה.." בכך סבר שופט המיעוט כי לא הוכחה ההחלטה להרוג וכי יש להרשיעו בהריגה. ביהמ"ש העליון אמנם לא קיבל את דעת המיעוט , אולם מהסיבה שבעניין הנדון יש משמעות לאופי התקרית שבין המערערים למנוח. ביהמ"ש קיבל את הנחת שופט המיעוט כי "
המדובר בצעיר מחברת נוער שוליים בעל רגש כבוד מעוות ומנופח שממהר לשלוף סכין" והסכים עמו כי קיימות נסיבות אשר מהן ניתן ללמוד שלא היתה החלטה להמית וזאת על אף השימוש בסכין.
אמנם, בשני פסקי הדין התייחס ביהמ"ש לכך שהתוצאה איננה סוף פסוק ואינה "חזות הכל" ומה שטעון הוכחה הוא מצבו הנפשי הסובייקטיבי של הנאשם ולא מסקנה אובייקטיבית בדבר סבירותה של מסקנה העולה מן המעשה או המחדל, היינו צפייה של התוצאה הקטלנית, אולם בפס"ד
איזדמיר התייחס ביהמ"ש לשימוש בסכין כראיה לכוונת רצח ואילו בפס"ד
יחזקאל קבע ביהמ"ש כי לא תמיד ניתן ללמוד משימוש בסכין על כוונה להמית.
מסקנתי, מקריאת פסקי הדין, הנה, אפוא, כי ביהמ"ש נותן משקל רב בהחלטתו למוצאו החברתי של הנאשם ולמערכת היחסים אשר בינו לבין קורבנו. בפס"ד
איזדמיר, נתן ביהמ"ש משקל לעובדה שהבעל (איזדמיר) נהג להכות את אשתו כדבר שבשגרה ומכאן הסיק כי שימוש במקל ספונג''ה (אשר ראה לנכון לייחסו לצד הנשי) אינו מעיד על כוונה להמית וזאת על אף שהריגת האשה נעשתה לאחר מכות רבות ונמרצות, בקצוותיו של המקל וללא הפסקה עד זוב דם ואילו בפס"ד
יחזקאל נתן ביהמ"ש משקל לעובדה כי מדובר בנוער עבריין שלפי הנוהג בין חבריו יש משקל ל"יחסי כבוד" והסכים כי בנסיבות מסויימות השימוש בסכין לאו דוקא יעיד על כוונה להמית.
לאור האמור לעיל, לדעתי, במידה והיה מחזיק איזדמיר בסכין מטבח בידו (ובוודאי אם היה מחזיק בסכין משור עם להב גדול) היה מגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי כוונתו היתה לרצוח את אשתו וזאת על סמך הכלי ששימש לרציחתה בלבד.
בשולי הדברים, חשוב לדעתי לציין כי ביהמ"ש יחס חשיבות בפס"ד
יחזקאל ל"קטטה דו-צדדית" המיתדרדרת לאלימות כסוג הקטטות אשר תוצאתן לא תמיד תצביע על כוונת קטילה, ואילו בפס"ד
איזדמיר החליט ביהמ"ש כי לא היתה כוונת קטילה וזאת על אף שהבעל הכה באשתו ללא הפסקה כשהיא לא התגוננה ולא צעקה ולא מחתה, היינו מדובחד- צדדית. עובדה זו מלמדת גם על ההבחנה הסטריאוטיפית שעושה ביהמ"ש בין קטטה בין שני עבריינים שווי כוחות הגורמת למות אחד מהם ובין הכאת אשה על ידי בעלה הגורמת למותה, כאשר המקרה האחרון מופלה לרעה מבחינת תפיסת חומרת המעשה.