בג"צ 14/86 לאור נ'' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 429.

העובדות: המועצה פסלה מלהציג הצגה שנכתבה ע"י העותר, המציגה את הממשל הצבאי ביש"ע באופן מסולף, תוך הוספת ארוטיקה פרוורטית, והשוואה לשלטון הנאצי. על כך העתירה.
הכרעת הדין: קבלת העתירה פה אחד.
נימוקי השופטים:
השופט א'' ברק:
א. המסגרת הנורמטיבית: סמכותה של המועצה קבועה בפקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת). ההנחה היא כי המועצה משמשת כצנזור, וכי רשאית היא לשקול שיקולים הקשורים בתוכן ההצגה. אין בפקודה המסמיכה כל הוראה מיוחדת בעניין השיקולים של המועצה. אין משמעות הדבר כי שיקול דעתה של המועצה הוא מוחלט. כמו כל סמכות שלטונית, גם סמכותה של המועצה מוגבלת היא. על גבולות שיקול הדעת יש ללמוד מדבר החקיקה שיצר אותו. תפיסת היסוד בעניין זה היא, כי התכלית, אשר לשמה הוענקה הסמכות, והמטרה, אשר היא מבקשת להגשים, קובעות את גבולותיה. כל רשות מנהלית חייבת לפעול בתוך ד'' אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לה החוק את הסמכות הנדונה. מתוך לשון הפקודה ורקע התקנתה ניתן ללמוד, כי המטרה של הפקודה הייתה להעניק למועצה סמכות למנוע מראש את הצגתו של מחזה, הפוגע בסדר הציבורי. ד'' אמותיה של המטרה העומדת ביסוד הפקודה רחבות הן, והן כוללו פגיעה בסדר הציבורי, בין אם פגיעה זו באה במעשה עבירה ובין אם היא באה במעשה בלתי מוסרי או במעשה אחר, הפוגע ברגשות בציבור ובשלומו. בהקשר שלפנינו נכללים ב"סדר הציבורי" פגיעה בקיום המדינה, במשטרה הדמוקרטי, בשלום בציבור, במוסר, ברגשות הדת, בשמו הטוב של האדם, בהבטחת הליכי משפט הוגנים, וכיוצא בהם עניינם. השאלה היא, אם הצגת מחזה - יהיו האמת שבו או הסילוף שבו אשר יהיו - עלולה לפגוע בסדר הציבורי.
ב. חופש הביטוי והסדר הציבורי: שתי שאלות עולות: אחת, מהי מידת האינטנסיביות של הפגיעה בסדר הציבורי, אשר יש בה כדי לשמש את המועצה? שניה, מהי מידת ההסתברות, אשר צריכה להתקיים בין הצגת המחזה לבין הפגיעה בסדר הציבורי. הדרך הראויה לבחינת שאלות אלה היא בקריאת החוק על רקע ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית. ערכים אלה לעניינינו, הם חופש הביטוי מזה והסדר הציבורי מזה.
ג. חופש הביטוי: חופש הביטוי הוא הערכי היסוד של משפטנו. הוא מהווה "זכות עילאית"  בשיטתנו. הוא שלוב וקשור במשטר הדמוקרטי. מאופיו הדמוקרטי של המשטר נובעת ההכרה בחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא הנותן למשטר את אופיו הדמוקרטי. בלא הדמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה. חופש זה אינו רק החופש להביע דעות מקובלות, זהו גם החופש להביע דעות חורגות, אשר הרוב סולד מהן.
ד. הסדר הציבורי: שמירת הסדר הציבורי היא מעקרונות היסוד של שיטתנו. היחיד והציבור לא יוכלו לתת ביטוי ל"אני מאמין" שלהם, אם לא ישמר הסדר הציבורי. בלא סדר אין חירות. הבטחת סובלנות הדדית, שמירה על כבוד האדם וקיומה של מערכת עצמאית של בתי משפט, השופטת ללא השפעות חיצוניות, הם מערכי היסוד של המדינה. דמוקרטיה אינה הפקרות. "אין הדמוקרטיה חייבת לאבד עצמה לדעת כדי להוכיח חיותה.
ה. איזון: קושי ניכר ניצב בפני בית המשפט, כאשר ערכי היסוד מובילים לכיוונים נוגדים. במקרה דנן, חופש הביטוי מתנגש עם העיקרון של הסדר הציבורי. סבך זה ניתן להתיר על ידי איזון בין העקרונות המתנגשים. לעיתים, המחוקק קובע את האיזון הדרוש. לרוב מוטל התפקיד על בית המשפט, אשר צריך לקבוע "עקרון רציונאלי שיהווה אמת מידה הנושאת בתוכה קו מנחה ערכי. לא כל העקרונות הם בעלי חשיבות זהה בעיני החברה, ובהיעדר הכוונה החקיקתית, על בית המשפט להעריך את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות השונים. נוסחת האיזון הראויה היא כי חופש הביטוי נסוג רק מקום שהפגיעה בסדר בציבורי היא קשה, רצינית וחמורה. לעניין סמכות המועצה על פי פקודת סרטי הראינוע (הזהה לעניינינו), נוסחת האיזון היא כי נדרשת ודאות קרובה, לאותה פגיעה קשה בסדר הציבורי.
ו. צנזורה - אמצעי אחרון: יש לקחת בחשבון אמצעים שונים - שאינם קשורים בהגבלת חופש הביטוי - שיש בהם כדי להתגבר על חומרתה של הסכנה ועל תוצאותיה. איסור ההצגה צריך שיהא אמצעי אחרון.  לעיתים מהווה הצגת המחזה עבירה פלילית. במצב דברים זה על המועצה לשקול, אם אין זה ראוי יותר לנקוט כנגד האחראים לכך הליכים פליליים ולא הליך של הצנזורה.
ז. ביקורת שיפוטית: שיקול הדעת בקשר להתהוותה של הודאות הקרובה ובאשר לחומרתה של הסכנה נתון למועצה. עליה להפעיל את שיקול דעתה בסבירות. לעיתים קיימות מספר אפשרויות סבירות, אשר כולן מקיימות את המבחן האמור. נוצר מתחם של סבירות, אשר בו לא יתערב בית המשפט. המבחן לקיומה של ודאות קרובה ושל סכנה קשה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להשתכנע, כי המועצה נתנה משקל ראוי לעקרונות היסודות המתהביקורת השיפוטית חייבת להמשיך ולבחון, אם הרשות הציבורית עשתה שימוש ראוי באמת המידה בנסיבות שעמדו לפניה.
ח. מן הכלל אל הפרט: אין זה מעניינה של המועצה, אם מחזה משקף את המציאות או מסלפה. מבחנה של האמת הוא היסטורי ולא שלטוני.
אין כל הוכחה לקיומה של קרבה לודאות להסתה ולהתססה. רק במקרים יוצאי דופן ניתן לבסס ממצא, כי הצגתו של מחזה בתיאטרון, תגרור אחריה ודאות קרובה של פגיעה בסדר הציבורי.
ההשוואה לממשל הכיבוש הנאצי מצויה בקטע אחד החוזר מספר פעמים, ושעינינו ההשוואה בין הנער היהודי, שהעביר תכשיטים תחת הכיבוש הנאצי, לבין הנער הערבי, שהעביר תכשיטים תחת הממשל הצבאי. עם כל הרגישות לזיכרונות השואה, אין ניתן לומר, כי מועצה סבירה רשאית לקבוע, כי קטע יחיד זה פוגע פגיעה קשה וחמורה, שאף משטר אינו צריך לשאתה.
השופטת ש'' נתניהו: מסכימה עם דברי ברק תוך הדגשת גועל הנפש שהתעורר בה מן המחזה. מוסיפה:
"מקובלת היתה התבטאות כי כנגד מחזה כזה יצביע הקהל ברגליו. אך מקנן בי החשש, כי הקהל, הנתון להשפעה "חינוכית" של מחזות מסוג זה, השולטים בכיפה זה שנים, ובעיקר הקהל הצעיר, החשוף ל"אופנה אומנותית" זו חלק ניכר מחייו הבוגרים, יאבד מהתודעה העצמית ומחוש הביקורת, האמורים למנוע קליטתם של מסרים מסוג אלה שהמחזה מלא אותם ולהכשילם בתחרות החופשית של הדעות והרעיונות הדמוקרטיים. אם האקלים האומנותי הזה יתמשך, ייתכן שיהיה מקום לשקול את מידת הפגיעה בסדר הציבורי ואת התקיימותו של מבחן ה"ודאות הקרובה" על רקע המציאות, שתיווצר כתוצאה מהשפעתו המצטברת.
השופט י'' מלץ: "אינני יודע בדיוק, כיצד נמדדת "ודאות קרובה" והיכן קו הגבול בינה לבין ודאות שאינה קרובה, אך ברור, שהמדובר הוא במבחן חמור ונוקשה ביותר של פסילת מחזה, אך ורק כאשר מדובר "בסכנה קשה שהתרחשותה קרובה לודאי". המבחן הוא אובייקטיבי. על פי מבחן חמור ונוקשה זה מסכים אני עם חברי הנכבד, שלא היה לפני המועצה בסיס מספיק, שעל פיו יכולה היתה להגיע למסקנה,  כי הסכנה היא קשה וכי התרחשותה קרובה לוודאי.
בעיניי זהו מצב בלתי נסבל הדורש שינוי. המבחנים הנוקשים הנ"ל עושים את כל עניין הצנזורה על מחזות (וסרטים) לחוכא ואיטלולא. ... מי שחפץ בקיומה של צנזורה חייב ליתן לה את הכלים."

תקצירים נוספים אודות בג"צ 14/86 לאור נ'' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 429.