ענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות

מדיניות ענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות עקב תאונת דרכים
מאות הרוגים בתאונת דרכים ועשרות אלפי נפגעים נוספים, בשנה, מעוררים פעמים רבות דרישה מצד גורמים כאלה ואחרים להילחם בנגע זה, בין היתר על ידי החמרת הענישה על נהגים שבנהיגתם גרמו למותו של אחר.
הטענה הרווחת הינה כי מי שגרם למותו של אדם, ראוי לעונש שיהיה שווה ערך במידת הסבל שהוא גורם לעבריין. רוצה לומר, אם הקורבן איננו בין החיים, מן הראוי כי הגורם לתאונה, יסבול עד כדי כך שיבקש את נפשו למות.
כשמדובר בגרימת תאונת דרכים שסופה מוות, יש להבחין בין שתי קטיגוריות. תאונות שנגרמו עקב רשלנות ותאונות המוגדרות כהריגה.
במקרה הראשון, מיוחסת לנהג, התרשלות - הווי אומר, סטיה מנורמת זהירות סבירה, אשר נעשית על ידו בעת שהוא צריך היה לצפות כי סטיה זו, תגרום לתאונה וממילא אולי אף למותו של אדם.
הקטיגוריה החמורה יותר - ההריגה, היא נושא למאמר אחר. די אם נציין כי זו הקטיגוריה החמורה יותר, אשר עוסקת בדרך כלל במקרים בהם הנהג התרשל במידה רבה יותר. כך למשל: נסע באור אדום או נהג בשכרות.
מרבית כתבי האישום המוגשים בעבירות של גרימת מוות בתאונה, דנים במקרים של רשלנות אשר גרמה לתאונה, עבירה לפי סעיף 64ב לפקודת התעבורה, בצירוף ס'' 304 לחוק העונשין.
ככל שמדובר בענישה, לעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, עומדים זה מול זה אינטרסים שונים ומנוגדים שעל בית המשפט לאזן ביניהם. ראשית, כמו בכל עבירות הרשלנות, העונש מוכתב על ידי התוצאה ולא על ידי ההתנהגות שגרמה לה.
הדבר טעון הסבר. נניח כי אדם אינו עוצר בתמרור עצור ומתנגש ברכב אחר. בתאונה כזו, התוצאה הינה מקרית, יכול שהיא תסתיים ללא נפגעים, יכול עם פצועים קל בלבד ויכול עם נפגעים קשה או אף הרוגים. כאשר יובא הנהג לדין ונבקש לגזור את עונשו, השיקול המרכזי יהיה התוצאה שנגרמה. מקום שהתוצאה קטלנית, העונש יהיה חמור הרבה יותר. זאת, על אף העובדה שהתוצאה היא כאמור מקרית לחלוטין.
מקום שנגרמה תוצאה קטלנית, העונש חייב להיות כזה, שיבטא את קדושת חיי האדם וישמש כלי מרתיע כלפי נהגים אחרים. מנגד, כאמור, התוצאה הינה פועל יוצא של מקריות לרוב ולא של ההתנהגות שגרמה לה.
אם נחזור לדוגמה שלנו, אותו אדם יכול במשך שנים שלא לעצור בתמרור העצור המוצב ליד הבית ולא יקרה כלום ויום בהיר אחד, במקרה להתנגש ברכב שבו ישב תינוק במקום בו פגע והתינוק, שלא היה חגור, הועף מהרכב ומת. ההתנהגות שלו היתה תמיד רשלנית, אבל רק כאשר נגרמה תוצאה קטלנית, אנו באים איתו חשבון.
נהגים אשר גורמים לתאונת דרכים קטלניות, הינם במקרים רבים אנשים נורמטיביים, אנשים מן הישוב, אשר מוצאים עצמם מסובכים עד צוואר בעבירה חמורה ותחושת אשם בלתי נסבלת.
מדיניות הענישה של בתי המשפט בישראל בעבירות אלה, יחד עם מדיניות רשויות התביעה, הצליחה ליצור מעין איזון קדוש בין ערכם של חיי אדם, לבין הנורמטיביות של הנהג והידיעה כי התוצאה הקטלנית הינה מקרית. ניתן לנסח איזון זה כך - כאשר מדובר בנהג נורמטיבי, אשר גרם למותו של אדם (אחד) ברשלנות, בתאונת דרכים, יתמצה אינטרס הציבור בעונש מאסר של ששה חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות ובצירוף פסילת רשיון לתקופה ממושכת - 10 שנים ומעלה.
היו נסיונות ויהיו עוד בעתיד כאלה, לשנות את הנוסחה. כך החמיר המחוקק את עונש המינימום בעבירה זו לששה חודשי מאסר בפועל (לעומת שלושה בעבר), בתקווה שיהיה בכך כדי לרמוז לבתי המשפט כי יטילו עונשי מאסר ממושכים יותר ואשר מתוך כך לא ניתן יהיה לרצותם בעבודות שירות אלא בין כותלי בתי הסוהר. נראה כי בתי המשפט לא ממהרים להרים את הכפפה וממשיכים להסתפק בעונש המקסימלי שניתן לרצות בעבודות שירות.
היו שופטים אשר ניסו להסתפק בששה חודשי מאסר, אך סירבו לאפשר את הריצוי שלו בעבודות שירות. במרבית המקרים בערעור לא נותרה ההחלטה בעינה.
כמובן שכל חריגה מהתנאים המקדימים ל"נוסחה", תצדיק סטיה לחומרה מהעונש. כך יהיה למשל מקום בו נהרג יותר מאדם אחד, או מקום שעברו של הנהג שולל ממנו את התואר "נורמטיבי" שכן הוא נושא על גבו קופת שרצים של עבירות תעבורה ואולי אף פליליות.
כמובן שכל אותם אלה, שהתרשלו באופן חמור, יואשמו בסעיף החמור של הריגה וכלל לא יכנסו לגדר ה"נוסחה".
הנה כי כן בתי המשפט סוברים כי ההלם הכרוך בהרשעה עצמה, רגשות האשם המלוות את מרבית הנהגים, כמו גם המעבר מחיים נורמטיביים לאפרוריות של עבודות השירות, הן סבל מספיק לנהג שגרם למוות ברשלנות ובצירוף פסילת רשיון לתקופה של שנים ארוכות, יש בכך כדי לקדם הרתעה ולהוות איזון הולם לחיי האדם שנלקחו על ידו.