הפירמידות של הנורמות והמוסדות פרטי המבנה המשפטי משתנים ממדינה למדינה, וצורותיהן השונות מאפיינות מבחינה משפטית את המשטרים השונים. במדינות ברמת פיתוח נמוכה יהיה מספר רבדים נמוך יותר מאשר המפותחות.
שלטון העם = דמוקרטיה. לרוב רצונה של שיכבה אחת או שכבות מספר מתמלא בהכרעות מדיניות, ומכך ריבונות העם מיוחסת לשכבה אחת או לשכבות מסוימות. הריבונות היא ביטוי להנחה נורמטיבית ולא למציאות חברתית.
יש קושי לקבוע את זהותו ומיקומו של הריבון, וגם כשיש אפשרות לקבוע זאת, לא תמיד ייראה הריבון מוחשי אלא מופשט (האל, העם) המצריך תיווך של גוף שיציג את רצונותיו. לכן ניכרת חשיבות
למוסד פוזיטיבי (בתוקף) מבין המוסדות המוחשיים במדינה. זהו
המוסד המכונן הקובע את החוקה או את חוקי היסוד, כאשר זהו הרובד הגבוה ביותר של המשפט הפוזיטיבי. תחתם קיימים חוקים שהם
נורמות כלליות או כללים משפטיים מחייבים הנקבעים על ידי המוסד
המחוקק. על החוקים לשבת בכפיפה אחת עם חוקי היסוד או החוקה ואל להם לסתור אותם.
שלושת הרבדים ריבוןß מוסד מכונן ß מוסד מחוקק, יכולים להצטמצם לשניים בלבד כאשר הריבון הוא בפועל גם המוסד המכונן (ערב הסעודית), ויכולים להצטמצם לאחד כאשר הריבון הוא גם המוסד המכונן וגם המוסד המחוקק (תימן). כמו כן, ישנה אפשרות ששלושת הרבדים יצטמצמו לשניים כאשר הריבון הוא נפרד אך המוסד המכונן והמחוקק אחד הוא (ישראל).
במדינות בהן יש הפרדה מלאה בין שלושת הרבדים קיים עיקרון של עדיפות
החוק על הוראות
הרשות המבצעת, ועיקרון זה מוגדר שלטון החוק, והמדינות המשתמשות בעיקרון זה נקראות מדינות חוק. במדינת חוק מנגנוני הביצוע אינם נתפסים כמוסמכים לדרוש ציות מהאוכ' לכל צו שיפרסמו, אלא רק לאותם אלה שהוצאו בתוקף החוק ובמסגרת החוק. מנגנון השפיטה במדינת חוק, הוא המוסמך להכריע באשר למידת חוקיותם של הצווים והפעולות של המוסדות המבצעים. הרעיון הוא כי פעולות האדם, במיוחד של אלו המכהנים בתפקידים מטעם המדינה, יהיו זקוקים לתוקף משפטי מחייב, והעובדה שהוציאו את התקנות אנשים רמים בחברה, לא תספיק למתן התוקף. זהו רעיון הדה-פרסונליזציה (לא-אישי) – ניתוק התוקף המשפטי משורשיו האנושיים והדקתו לתהליכים מוסדיים.
גם מוסדות הביצוע כפופות למוסד המחוקק. זה המאפיין
משטר פרלמנטרי – משטר המצוי תחת פיקוח המוסד המחוקק הן באשר להרכבו והן באשר לפעולותיו, אפילו כשהללו מופעלות במסגרת הסמכויות שהועברו אליו על ידי החוק, כך שהצמרת זקוקה לאימון המוסד המחוקק להמשך פעילות תקינה. כלומר, ישנה אחריות מצד הרשות המבצעת בפני המחוקקת. בפועל,צמרת הרשות לא מוחזקת על ידי יחיד אלא בידי גוף,כגון: ממשלה, ולפיכך נהוג לדבר על משטר פרלמנטרי כעל משטר שבו קיימת אחריות מתמדת של הממשלה בפני המוסד המחוקק.
שונה המצב במשטרים בהם למנגנון הביצוע יציבות יחסית וחוסר תלות חלקית כלפי המוסד המחוקק. היא תהיה כפופה למוסד המחוקק רק באופן חלקי,וכפיפות זו תצומצם לגרימת סנקציות אישיות כלפי סטית הצמרת או נושאי התפקידים ממסגרת החוקים. זה היה המצב באירופה של מלה"ע ה-I ונקרא מונרכיה קונסטיטוציונית או משטר נשיאותי. זוהי תורת מונרכיה שבה סמכות החקיקה לא נמסרת למוסד אחד בלבד, אלא למוסד המייצג ולמונרך יחד, ותקופת כהונת המוסדר והרכבו נקבעים על ידי המונרך.
השוני בין משטר זה לבין משטר פרלמנטרי הוא גם היחס בין המוסד המחוקק לבין צמרת המנגנון המבצע, וגם מתייחס לתפיסת הפסגה השלטונית במדינה בכללותה. כיום מקובל כי המוסד המחוקק אחד הוא במדינה, לעיתים מחולק לשתי יחידות הפועלות בנפרד. מושגי החקיקה, החוק והמחוקק כרוכים בשלב ההתפתחות של המדינה בו הגיעה ההפרדה בין סוגי הנורמות וההפרדה בין סוגי נותני-הנורמות לדרגה גבוהה למדי.
בהמשך מורד הפירמידה, נראה שככל שישנה הפרדה בין המוסד המחוקק לגופים המבצעים, המבצעים תמיד יהיו בכפיפות למחוקק וזאת חובתם מעצם הגדרתם. יש לשים לב כי ההפרדה היא לא תמיד ברורה או מלאה בשל: (1)בתקנות לשעת חירום, פעמים רבות, שוב מטשטש הגבול אף במדינות פרלמנטריות ונשיאותיות, כאשר צמרת המנגנון מקבלת סמכויות המקבילות ברובן לאלו שבידי הרשות המחוקקת. (2)במשטרים רבים מהווה המוסד המחוקק מסווה בלבד. (3)לצמרת מנגנון הביצוע בפעול השפעה גדולה יותר על המוסד המחוקק מאשר ההפך.
גם במנגנון הביצוע ישנה אפשרות של העדר פסגה אחידה. בד"כ בראש המנגנון יעמוד יחיד או מוסד קולקטיבי. אין לייחס לכינוי הנורמה חשיבות מכרעת בקביעת מעמדה, שכן לא קיים מינוח אחיד, ובכול משטר כינויו שונה. בישראל הנורמה מכונה "תקנה". פרטי מעמד התקנות נקבעות על פי המשפט הפוזיטיבי של המדינה. יש הבדל בין שתי סוגי תקנות: תקנות רגילות אשר כרגיל אינן רשאיות לסטות מחוק כלשהו, ותקנות שמלכתחילה ניתנת להן הרשאה סטות מן החוק. תקנות מן הסוג השני נקראות תקנות לשעת חרום או תקנות הגנה. הסמכות לסטות מהחוק מקורה בחוקים ולא בתקנה עצמה. במדינות בהן מפותחת ההפרדה, מוסדות השפיטה בודקות את חוקיות התקנות משני הסוגים.
מתחת לרובד התקנות ישנן נורמות אחרות הנעשות על ידי מוסדות ביצוע, שבניהן שתי הבחנות: (1) זהות נותן הנורמה – ככל שמעמדו נמוך יותר בהיררכיה, כן הוא כפוך ליותר נורמות שהושלמו ברבדים גבוהים (2) היקף הנורמה – נורמה כללית שמכוונת אל מספר בלתי מוגבל של אנשים, ונורמה אינדיווידואלית המכוונת לפרט ספציפי, אך הנגזר ממנה יכול להיות בעל השפעה על הכלל.
ככל שנותן הנורמה נמצא גבוה יותר בהיררכיה, כן ביכולתו לקבוע נורמות כלליות יותר. בפועל, נורמות רבות שניתנות על ידי שרים, הם בעלות אופי אינדיווידואלי, ומצד שני, יש מוסדות הנחותים במיקומן בהיררכיה המוסמכים לתת נורמות בעלות אופי כללי.
את מכלול המוסדות ונושאי התפקידים הכפופים לפסגת הרשות המבצעת ניתן לכנות בשם מנגנון מבצע. הוא בנוי בצורה היררכית, ומתחלק לכמה חלקים שהיחס בניהם הוא חוסר תלות, או תלות הדדית חלקית. החלוקה מתוארת בפירמידה של ה"טיפוס האידיאלי". כשמיון החלקים הללו תואם את מיון התפקידים שמקובל לראותם כנכנסים לתחומי פעולתה של מדינה נתונה, יראה המבנה כמשביע רצון, מה שלא מונע קשיים או פגמים מבניים אחרים.
תחתית הפירמידה המוסדית מורכבת מן האוכלוסייה, ותחתית פירמידת הנורמות מורכבת מן הנורמות והפעולות של אותה אוכלוסייה. זהו תאור של מודל מושלם, ונוצרו לא מעט תסבוכות על ידי קיומן של צורות ביניים. מכלול היחסים הפורמאליים הוא סבוך, אולם ניתנת הבנה כללית של המבנה המשפטי ובזה חשיבות המאמר.
תקצירים נוספים אודות תורת המשטרים