הליך גישור – היה או לא היה ?

 
בסכסוך אשר התנהל בבית המשפט לתביעות קטנות, התובע תבע פיצוי בגין פרסום לשון הרע, בגין

דברים שאמר כנגדו הנתבע במסגרת פגישת משא ומתן להשגת פשרה אשר נערכה במשרדו של ב"כ התובע. לטענת התובע, במהלך אותה פגישה אמר הנתבע, כי הגיע לאוזניו שמועה שהתובע אנס אישה. בדברים אלה כך טוען התובע יש פרסום לשון הרע, שפגע בו פגיעה עמוקה, ובגין כך תבע פיצוי בסך 17,800 ₪.
להגנתו טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מאחר והדברים נאמרו במסגרת הליך גישור, אשר הנאמר במהלכו חסוי, ואין ניתן "להוציא את הדברים החוצה" ולהסתמך עליהם כבסיס לתביעה. בנוסף טען כי דבריו אינם בגדר לשון הרע, מכוח הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, סעיף הקובע, כי דברים שנאמרו על ידי בעל דין תוך כדי דיון לפני אדם בעל סמכות מעין שיפוטית, לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי.
התובע חלק על טענות הנתבע כי הפגישה במשרד עורך הדין נערכה במסגרת הליך של גישור ולטענתו הפגישה נועדה לצורך משא ומתן לפשרה בלבד. 
לפנינו אם כן שאלה פשוטה - האם היה או לא היה הליך גישור במקרה זה ? התשובה לשאלה מונחת בדרישות החוק המלמדות על פתיחתו וקיימו של ההליך. סעיף 79 ג' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, מלמדנו כי גישור הינו "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו".
עוד נאמר באותו סעיף כי"בהליך הגישור רשאי מגשר להיוועד עם בעלי הדין, יחד או לחוד, ועם כל מי שקשור לסכסוך; ורשאי הוא להיפגש עם בעל דין, בהסכמתו, בלי עורך דינו".
במקרה שלפנינו הרי שמרבית התנאים אשר אמורים להצביע על קיימו של הליך הגישור לא התקיימו. התובענה לא הועברה לגישור ע"י ביהמ"ש, לא מונה מגשר ע"י ביהמ"ש או הצדדים לסכסוך, ולא נכח מגשר באותה פגישה מדוברת. ביהמ"ש קבע כי מדובר בכוונה לערוך משא ומתן לצורך פשרה, ולא בהליך של גישור, כמשמעותו בסעיף 79 ג' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, ובכך נשמטת הקרקע מתחת לטענה זו של הנתבע כי התקיים הליך גישור.
ראוי להוסיף כי אף לא התקיימו התנאים בתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993, בדבר חתימה על הסכם גישור עם פתיחת ההליך. סיכומו של דבר לאחר שנקבע כי לא התקיים הליך גישור בין הצדדים, נדחתה טענת ההגנה של הנתבע כי מדובר ב"דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור", (סעיף 79 ג' (ד) לחוק בתי המשפט), אשר אינם יכולים לשמש כראייה בהליך משפטי אזרחי.
ובאשר לטענה השנייה של הנתבע לפיה, דבריו אינם בגדר לשון הרע, מכוח הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, סעיף הקובע, כי דברים שנאמרו על ידי בעל דין תוך כדי דיון לפני אדם בעל סמכות מעין שיפוטית, לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. כאן קבע ביהמ"ש כי טענה זו קשורה לקודמתה, כלומר, כי הפגישה שבה מדובר הייתה במסגרת הליך גישור (הליך שיפוטי), ואולם משנמצא כי אין מדובר בהליך גישור, נשמטת הקרקע אף מתחת לטענה זו.
ראוי להוסיף כי לדעתנו אף אם היה קובע ביהמ"ש כי אכן דובר בהליך גישור, לא ניתן לקבוע כי מגשר הינו בעל סמכות מעין שיפוטית ולכן סופה של טענת הגנה זו היה להידחות בכל מקרה.  בעניין זה ראו האמור בסעיף 79ג (א) לחוק בתי המשפט המורה כי הליך הגישור הנו "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו". ראו גם סעיף 8 להסכם המצוי בין בעלי הדין למגשר האומר "המגשר לא יהיה מוסמך להכריע או לתת החלטה מחייבת כלשהי בנושאים שבסכסוך בין בעלי הדין".
סופו של דבר ולאחר בחינת הדברים בתיק זה נקבע כי הצדדים הטיחו איש ברעהו את דבריהם בצורה הדדית, והוחלט לדחות את התביעה מהטעם שמדובר ב "מעשה של מה בכך" (או בכינויו המקובל: "זוטי דברים").