"לחופש נולד"

רון ארד נולד ב5 במאי 1958, ארד גדל בתל-אביב, סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979, ושרת כנווט מטוס פנטום. באוקטובר 1986 ארד טס כנווט מטוס פנטום לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון בלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטיס חולץ ע"י מסוק קוברה וארד נפל בשבי ,ארגון "אמל" השיעי. שוביו העבירו מכתבים שכתב ותמונה אחת,אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, מספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. בשנת 1987 הצוות שניהל את משא ומתן היה משוכנע כי ניתן להחזיר את ארד תוך זמן קצר. לאחר כשנה של שיחות ואין ספור פגישות ודיונים,התגבשה עסקה עם ארגון "אמל" שדרש שלושה מליון דולר ואת שחרורם של 200 אסירים לבנונים ושל 450 מחבלים פלשתינים תמורת שחרור של רון ארד.העסקה לא יצאה לפועל מכוון שהדרג המדיני לא הסכים להיענות לדרישות שהציגו אנשי ארגון "אמל". בשנת 1988 הוא ככל הנראה נמכר ע"י בכיר ב "אמל" ,מוסטפא דיראני, לאירן או לארגון שיעי אחר ,עקבותיו נעלמו לחלוטין במאי 1988. בשנת 1989 נחטפו ארבעה בכירים שיעים מארגון ההתנגדות המאמינה, ביניהם מפקד הארגון. התגבשה עסקה חשאית בתיווך עורך דין גרמני וולפגנג פוגל, בה ישוחרר רון תמורת לשחרור המרגלים שבתאי קלמנוביץ,מרקוס קלינברג והש"ח'' עובייד. העסקה נכשלה בעקבות קריסת חומות ברלין. בשנת 1994 נחטף מוסטפא דיראני, שהוחזר ללבנון עם עובייד ואסירים נוספים בינואר 2004 במסגרת חילופי שבויים. בדצמבר 2004 הוכרז פרס של 10 מליון דולר למי שימסור מידע על גורלו של רון ארד. השבת חייל ישראלי בכל מחיר!!! חייל ישראלי שיוצא למשימה הוא יודע שמדינת ישראל וצה"ל יעשו כל מה שביכולתם כדי להחזירו הביתה בשלום, לא רק החייל היוצא למשימה מצפה שיעשו מאמצים אלא גם משפחות השבויים והנעדרים, מצפים מממשלת ישראל לנקוט כל האמצעים שבידה. אני חושב שכאשר לא נותרת ברירה וזוהי הדרך היחידה להחזיר את חיילנו לא נפסול אותה משום שלא נסכן חיי אדם בשל חוסר נכונות עקרוני למו"מ עם ארגוני טרור איסלאמים. עניין ההסתייגות ממו"מ כזה עלול להתפרש בעינהם כניסיון להפקיר את בניהם. לדעתי כאשר חיילי צה"ל יוכחו לראות כי ישראל מהססת לצאת למו"מ כדי להחזיר את חיילה- המוטיבציה לשרות עלולה לרדת. אני מאמין ששחרור מחבלים שווה כדי לקבל את בנינו בחזרה, מחיר בננו הוא יקר ושווה שחרור מאות מחבלים. מצד שני ברגע שישראל תשחרר שבויים שבידה שהם בעצם מחבלים ,האויב יבין שהדרך להשיג את מטרתם היא בעצם לשבות ישראלים וכך ע"י מו"מ עם ישראל יוכלו להחזיר את כוחותיהם אשר מוחזקים אצלנו( זאת תפיסת החיזבאללה.). אותם מחבלים שנשחרר יחזרו ויבצעו שוב פיגועים ,לכן ברגע שמשחררים אותם אנו בעצם מזיקים לעצמנו ופוגעים במאמץ המלחמתי נגד הטרור. הסתייגות נוספת לקיום מו"מ היא העובדה שישראל מדינה דמוקרטית ולא תנהל כל סוג של מו"מ עם ארגוני מחבלים וטרוריסטים שלא מכירים בקיומה.נקודה נוספת שלדעתי יכולה ליצור בעייתיות היא שחרור מחבלים המוחזקים בידי ישראל, עלול ליצור תחושה קשה בקרב המשפחות של אותם קורבנות הטרור אשר מרצחיהם ישלחו לחופשי ויוכלו לבצע את פשעיהם שוב. לדעתי האישית אם הממשלה הייתה מסכימה לעסקה שהתגבשה בשנת 1987 עם ארגון "אמל" שדרשה 3 מיליון דולר ושחרור אסירים תמורת רון ארד ,יש בסיס להניח שהיה מדובר בעסקה רצינית, וללא משחקי כוח, והורדת המחיר, כבר נכנסו למו"מ , מה נשאר ,אם העסקה הייתה יוצאת לפועל רון ארד היה בחזרה הביתה. אני תומך בגישה להגעה המו"מ עם ארגוני טרור כאפשרות אחרונה, לאחר שכל הניסיונות והדרכים האחרות כשלו. אני מאמין שמדינת ישראל מדינה חזקה ובעל מספיק כוח להתמודד עם שחרור מחבלים , לצד הכספי אינו מהווה שיקול ,יש לשלם כל מחיר כדי להשיב את שבויינו. המדינה בצעה החלטה לא מוסרית ,בדצמבר 2004 הוכרז פרס של 10 מליון דולר למי שימסור מידע שיובל למציאת רון ארד, סכום הפרס הוכרז ע"י הממשלה, למרות שניסתה להסתיר זאת, הודתה רק בעקבות פרסומים בתקשורת. באותה תקופה התנהל מו"מ עם חיזבאללה על שחרו יוחנן טננבוים והחזרת שלושת גופות החיילים שנפלו בקרב שבעא. משפחת ארד התקוממה נגד העסקה ובמיוחד לשחרור של מוסטפא דיראני והשייח'' עובייד, שנחטפו והובאו לישראל כדי לשמש " קלפי מיקוח" להחזרתו של רון. המשפחה עתרה לבג"ץ ופתחה במסע ציבורי נגד העסקה המתגבשת, בטענה כי כל עוד לא התקבל מידע על יקירה, אין לכול בעסקה את דיראני ועובייד. כדי לרכך את התנגדות המשפחה הסכימו ראש הממשלה אריאל שרון, ושר הביטחון שאול מופז,שסכום הפרס כולו , עשרה מליון דולר \יוקצה מתקציב המדינה. עד אז טענו דוברי ראש הממשלה ומשרד הביטחון כי המדינה תעמיד רק שליש מהסכום זה מתקציבה, והשאר יגויס מכספי תרומות והמשפחה. הממשלה אולי זכתה בנקודות זכות אצל המשפחהקוממה עליה את שאר משפחות הנעדרים, ששום פרס לא מובטח למוסרי מידע על גורלם. המאמצים להחזרת רון הפכו לאינטרס לאומי, אך אני חושב שיש להבדיל בין המאמצים הנעשים להחזרתו לבין המאמצים הנעשים להחזרת שאר בנינו. החלטת הממשלה להקצות סכום כסף הוא סוג של אפליה,הכסף שהוקצה הינו כסף מקופת המדינה אשר מורכב מכספי משלם המסים ,גם מכספי משפחות הנעדרים האחרים. חזרתו של רון ארד הפכה לאינטרס לאומי ,הכימיה להחזירו הביתה באה לביטוי במגוון אירועי הזדהות .אני מאמין שכיום המאמצים אינם זהים למאמצים שבוצעו בעבר,אולי משום שפשוט הפסקני להאמין בסיכוי שרון ארד חי או שניתן להעלות את עצמותיו. בנוגע להחלטות שבוצעו ע"י המדינה ניתן לראות דעות והסתייגויות רבות,שאלת השחרורים והמחיר שאנו מוכנים לשלם כדי להחזיר את בנינו אינה תשובה חד משמעית. אני לא שופט את המערכת, המערכת עשתה רבות בתחום המדיני ומודיעני והשקיעה מאמצים רבים, אבל הותירה גם סימני שאלה רבים, ואנו באים היום עם גישה של פיתוי כספי שלא נוסה בעבר, יכל להיות שבעוד זמן או שניים נגיע למסקנה שהעסק לא עובד ולא הביא לתוצאות המקוות אז נבצע הערכת מצב מחודשת.