עבירת תרמית בניירות ערך

פעילות בניירות ערך חוק ניירות ערך אוסר על תרמית במהלך הפעילות בשוק ההון ומטיל אחריות פלילית על המרמה בשני מופעים: עבירת התרמית - מצויה בסעיף 54, וכוללת שתי חלופות: א) הנעה/ניסיון הנעת אדם לביצוע עסקה בניירות ערך באמצעות מצג שווא או אי גילוי. ב) השפעה בדרכי תרמית על שער המניות. איסור זה מהווה נדבך חשוב בהגנה על יעילות שוק ההון כיוון שהוא מצמצם פעולות הפוגעות בשיקוף נכון של שווי חברות במחירי ניירות הערך, ומבטיח הגינות ושוויון בין המשקיעים בשוק. סעיף זה כולל עבירה פלילית שמטילה אחריות פלילית בלבד ואינה מעניקה סעד אזרחי, ולפיכך ניזוק מתרמית בניירות ערך אשר מעוניין בפיצוי יכול להיעזר בשלוש הוראות חוק- עילת ההטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי)), עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) ועוולת התרמית- אולם ספק אם הן מהוות הסדר מתאים ומספק. הבעייתיות נובעת מהקושי ליישם כל אחת מההוראות הללו על תרמית בניירות ערך אשר ייחודית לפעילות המסחר בשוק ההון. לפיכך, משקיע שירצה לתבוע פיצוי על פי עוולת התרמית בגין נזק שנגרם לו ממצג שווא זדוני בניירות ערך, עלול להיתקל בקושי להוכיח את יסודות העוולה. ראשית, התרמית בניירות ערך עניינה מסחר ציבורי בשונה מהתרמית הנזיקית שעוסקת ביחסי המסחר הפרטי. כפועל יוצא מכך, הניזוק ממצג השווא בניירות ערך הינו לרוב ציבור בלתי מסוים, ההסתמכות היא שונה וקשר היריבות הרגיל הנדרש בעוולת התרמית אינו מתקיים. שנית, גם אם יתקיימו יסודות עבירת התרמית הפלילית, אין הדבר מבטיח הצלחה בהוכחת עוולת התרמית- עוולת התרמית דורשת יסוד נפשי של כוונה, ואילו החלופה הראשונה בסעיף 54 לחוק ניירות ערך מסתפקת ביסוד נפשי של מחשבה פלילית ואולי אף רשלנות ("היה עליו לדעת"). במובן זה, החלופה השנייה בחוק דומה יותר לעוולת התרמית הנזיקית כיוון שההבחנה שעושה בין השפעה מותרת על שער המניות לכזו שאסורה מתבססת על קיום או היעדר מניע (כוונה) פסול להשפיע על השער, מה שיקל על התובע להוכיח את יסודות העוולה. בנוסף, עוולת התרמית דורשת הוכחת נזק וקשר סיבתי בינו לבין מצג השווא. זאת להבדיל מסעיף 54 אשר עמום בסוגית הנזק ויש המפרשים אותו כקובע עבירת תרמית התנהגותית, כלומר שאינה דורשת הוכחת נזק כלל. גם דרישת הקשר הסיבתי שבעוולת התרמית עלולה להרתיע מלתבוע סעד אזרחי בתרמית בניירות ערך, שכן במסחר בשוק ההון יקשה להוכיח שדווקא מצג שווא מסוים גרם לנזק כלשהו. עבירת פרט מטעה בתשקיף - התשקיף הינו מסמך הכולל תיאור מפורט אודות "כל פרט העשוי להיות חשוב למשקיע הסביר" המעוניין לרכוש את מניותיה של חברה ציבורית כלשהי, כמשמעותה בחוק החברות. רכישה כאמור מתבצעת על פי הצעה לציבור המתרחשת בשני מקרים טיפוסיים: מועד רישומם הראשוני של ניירות הערך בבורסה לניירות ערך - הוא שלב הנפקת המניות, ופנייה בהצעה למכור או לרכוש מניות במהלך שגרת חיי המסחר בבורסה. לאור חשיבות התשקיף, מטיל חוק ניירות-ערך חובות טכניות-פורמאלית וחובות מהותיות בעניינו. חובה טכנית מרכזית היא החובה לצרף תשקיף לכל הצעה לציבור. במישור המהותי ישנן שתי חובות מרכזיות- החובה לכלול "כל פרט העשוי להיות חשוב למשקיע הסביר" והחובה לא לכלול "כל דבר וחסר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר"- שתיהן משלימות זו את זו, וממחישות את עיקרון הגילוי הנאות – מהחשובים שבעקרונות עליהן מושתתים דיני ניירות הערך. סעיף 53(א)(2) קובע אחריות פלילית לכל מי שנתן ידו לכך שבתשקיף נכלל או הושמט פרט מהותי באופן שיש בו כדי להשפיע על שיקול דעתו של "המשקיע הסביר". סעיף 31 מוסיף וקובע אחריות אזרחית בגין עבירה זו. הסדר זה קל ונוח יותר לשימוש בהשוואה להסדר הנזיקי של עוולת התרמית מהסיבות הבאות: ראשית, ההסדרים שונים באופן מהותי בכל הנוגע לנטל הוכחת היסוד הנפשי - בעוד בהסדר הנזיקי על התובע להוכיח שכוונתו של המציג הייתה להטעותו, בהסדר המקביל בחוק ניירות ערך נטל ההוכחה הפוך. קרי, כדי להתגונן בפני תביעה, על הנתבע לא רק להוכיח כי האמין בתום-לב שאין פרט מטעה בתשקיף, אלא שהוא "נקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שלא יהיה פרט מטעה". שנית, לעניין הנזק- חוק ניירות-ערך אינו מגדיר את מושג ה"נזק" לצורך ההסדר בו. מוטי ימין ואמיר ווסרמן בספרם "תאגידים וניירות ערך" סבורים כי ניתן להיעזר בפרשנות האמריקאית למושג ה"נזק" כעוגן פרשני, זאת בשל היות המשפט האמריקאי המקור לרוב החקיקה הישראלית הנוגעת לניירות ערך ותאגידים. ראשי הנזק המדוברים כוללים: חיסרון כיס - ירידת ערך המניה בשל חשיפת הפרט המטעה; מניעת רווח - שער נייר ערך שלא מיצה את הפוטנציאל הגלום בו בשל חשיפת הפרט המטעה ואבדן השקעות אלטרנטיביות. פיצויים בגין שני סוגי הנזק האחרונים לעיל, הינם פיצויי קיום מובהקים. מהמקובץ עולה כי דיני ניירות הערך מגנים באופן ברור על אינטרס הקיום של הנפגע, לעומת ההסדר הנזיקי המכיר בהגנה כזו רק במקרים נדירים כאמור. שלישית, שני ההסדרים מאפשרים לנפגע לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עקב התרמית, אולם חוק ניירות-ערך מוסיף על תרופת הפיצויים וקובע את זכותו של הנפגע לבטל את הסכם הרכישה, ולדרוש את השבת כספו. ראוי לציין שדווקא בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות, עדיף הדין הנזיקי על פני רעהו. הראשון תולה את תחילת "מרוץ ההתיישנות" ביום שבו התובע התוודע סובייקטיבית אודות התרמית, בעוד ההסדר בחוק ניירות ערך קובע מועד התיישנות אובייקטיבי – "שנתיים מיום העסקה או שבע שנים מתאריך התשקיף, לפי המוקדם". א. כללי כל עברה מורכבת מיסוד עובדתי ומיסוד נפשי. היסוד העובדתי מוגדר בחוק, ורק מעשה העונה על ההגדרה שבחוק עשוי להיחשב כעברה. לעניין הגדרה זו, יש להבחין בין עברות התנהגותיות לבין עברות תוצאתיות: עברות התנהגותיות הן עברות שהיסוד העובדתי הושלם בהן כאשר אדם ביצע את מעשה העברה, בהתאם להגדרתה, בלא תלות בשאלה לתוצאות שגרם מעשה זה. עברות תוצאתיות הן עברות המותנות בתוצאה מסוימת, וכל זמן שלא הביאה התנהגותו של האדם לאותה תוצאה, הוא אינו נחשב כעובר עברה. כאשר מדובר בעברות תוצאתיות, אין ספק כי לא בכל מקרה שהביאה בו התנהגותו של אדם לתוצאה האסורה, ניתן להחשיבו כמי שעבר עברה, ויש להציב לכך סייגים. אי - הצבת סייגים משמעותה, כדברי השופט זילברג, אפשרות להטלת אחריות פלילית אף על אדם הראשון כגורם לכל העברות הפליליות, ודבר זה לא יעלה על הדעת. השאלה היא אפוא: מהם הקריטריונים שייקבע על פיהם אלו מבין המעשים אשר הביאו לתוצאה ייחשבו עברה פלילית? נוסח החוק מתעלם מן השאלה. בסעיף 18, החוק קובע: "תוצאה שנגרמה ע"י המעשה" בעברות תוצאתיות היא חלק ממעשה העברה. סעיף זה אינו מתייחס לשאלה: מתי תיחשב תוצאה כמי שנגרמה על ידי מעשהו של האדם, ובאלו תנאים. המשפטנים נחלקו בעניין זה. שאלה זו נוגעת גם לשאלת הגורם המתערב הזר, כשנגרמה התוצאה כתוצאה מצירוף בלתי מתואם מראש של התנהגותו של הנאשם והתנהגותו של אדם אחר. במקרים אלו מתעוררת השאלה: האם יש במעורבותו של הגורם המתערב הזר כדי להפחית מאחריותו הפלילית של הנאשם? והאם יש להבחין בין מעורבות זו היא של הנפגע עצמו או של בני אדם אחרים? בסעיף 18 של החוק, אין כל הבחנה בין מקרה שהתוצאה נגרמה בו, אך ורק על ידי המעשה של הנאשם לבין מקרה שהייתה בו מעורבות של גורמים נוספים. להלן נסקור את עיקרי עמדות המלומדים בנושאים הללו, ולאחר מכן נשווה אותן לעמדת המשפט העברי. ב. המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי מבוא התנאי להיות אירוע עברה פלילית הוא שיתקיימו בו התנאים המהווים את היסוד העובדתי של העברה בהתאם להגדרתה. תנאים אלו כוללים את אופן ביצועה של העברה, נסיבותיה ומיהותו של עושה העברה. על כן כאשר מתרחשת תוצאה האסורה על פי החוק, יש לאתר אלו אירועים מן האירועים שגרמו לתוצאה האסורה עונים על ההגדרות שנקבעו בחוק לאותה עברה. אם כן אפוא, ראשית יש לקבוע אלו אירועים גרמו לתוצאה האסורה, ולאחר מכן לבדוק אם אירועים אלו, כולם או חלקם, מקיימים את כל התנאים המהווים את היסוד העובדתי של העברה. במילים אחרות, על מנת שניתן יהיה להרשיע אדם בעבירה תוצאתית יש לבחון האם מתקיים קשר סיבתי בין המעשה האסור לבין התוצאה אותה בא האיסור למנוע. הקשר הסיבתי מבטא את הזיקה המקשרת בין המבצע והמעשה לבין התוצאה, על כן מטבע הדברים, הדרישה לקיומו של קשר סיבתי הינה רלוונטית לעבירות תוצאתיות בלבד. ואכן, פרופ'' פלר סבור כי בעבירות התנהגותיות אין מקום כלל לדיון בשאלת הקשר הסיבתי. עם זאת, נראה כי לעניין שלילת אחריותו של המבצע בשל "התערבותו של גורם זר" – יראו גם עבריות התנהגותיות כבנות "תוצאה", וכך הם פני הדברים, לפחות לגבי עבירות של אחריות מוחלטת (שהייתה קיימת לפני תיקון 39). בספרות המשפטית הובאו מבחנים אחדים שניתן לקבוע על ידם אלו אירועים נחשבים אירועים אשר גרמו לתוצאה האסורה. המבחן הבסיסי הוא מבחן הסיבתיות - "סיבה בלעדיה אין". מבחן זה מחפש את הקשר בין ההתנהגות לבין התוצאה המזיקה במישור המציאות. עניינו בקשר העובדתי-ריאלי בין המעשה, או המחדל, לבין הנזק הנגרם. ואולם, כפי שנראה להלן, מבחן זה מעורר קשיים רבים, הנובעים בעיקר מהעובדה שמבחן זה עוקב אחר השרשרת הסיבתית מהתוצאה אחרוה בזמן עד לתחילתה, ואינו עוצר בנקודה כלשהי. מטעם זה השתמשו במבחנים נוספים המשלימים את מבחן הקשר הסיבתי העובדתי, על ידי בחינת הקשר הסיבתי גם בבחינה משפטית. לאמור, ראשית יש לבחון האם מתקיים קשר משפטי עובדתי שעניינו בשאלה האם קיים קשר בין התנהגותו של העבריין לבין התוצאה במישור הסיבתיות הפיזית כשהמבחן הוא אובייקטיבי. לאחר מכן, יש לבחון האם מתקיים קשר סיבתי משפטי, היינו, האם קיים ש