הרקע לעתירה
בשנות ה-90 עברה קופ"ח תהליך הבראה לאחר שנקלעה למשבר כספי. תוכנית ההבראה נסמכה ע"י הממשלה וארגוני העובדים
בכלל זה ההסתדרות הכללית. עיקרי התכנית היו צמצומים בכח אדם במסגרת פרישה מרצון ובתנאים מועדפים. ההסדר כלל שני מסלולי פרישה לפי קריטריון גיל: עובדים מתחת לגיל 57 קיבלו פצויי פיטורים מוגדלים, ועובדים מעל גיל 57 נכנסו למסלול פרישה שנקרא פנסיה מוקדמת. עובדי קופ"ח היו מבוטחים בביטוח פנסיה בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (קג"מ). ע"פ התקנון בקג"מ גיל
הפרישה לגבר 65 ולאישה ע"פ בחירתה 60 או 65. ע"פ תכנית הפנסיה המוקדמת, קופ"ח קיבלה על עצמה לגשר על התקופה של הפרישה מרצון (גיל 57) ועד גיל הזכאות
לפנסיה מהקג"מ (גיל 65) ולשלם מתקציבה את הפנסיה בתקופת הביניים. הפנסיה ששולמה הייתה גבוהה יותר מזו שהייתה משומת ע"י הקג"מ. ובנוסף זכו הפורשים מרצון להטבות מיוחדות: קופ"ח שילמה בתקופת הפנסיה התקציבית הפרשות לקרן ההשתלמות. העובדים המשיכו לצבור זכויות בקג"מ על חשבון קופ"ח מאחר וקופ"ח המשיכה כל אותה תקופה להפריש לזכותם תשלומים לצבירת פנסיה, כולל את אותם סכומים שהעובדים עצמם היו צריכים להפריש. בהסכם נקבע כי הנשים תאלצנה לצאת לפנסיה בגיל 60 (גיל הזכאות מקג"מ). כאן נעוצה עילת התביעה להפליה מאחר וההפרשים בהטבות בין עובד לעובדת היו משמעותיים ביותר. הסכם הפרישה מרצון התבצע בהליך של כריתת חוזה אישי עם כל עובד ועובדת בנפרד. התנאי שע"פ לא תזכינה הנשים בפנסיה תקציבית מעבר לגיל 60 היה תנאי שאינו ניתן לשינוי. בחוזה נכלל תנאי שעל-פיו עם היציאה לפנסיה בהתאם לתוכנית, מוותרים העובדים על תביעה נוספת כנגד קופ"ח. העותרות חתמו על הסכם הפרישה כל אחת בנפרד בחוזה אישי. האחת הייתה בגיל 57 והשנייה 58. בשנת 1999, מס'' חודשים רב לאחר פרישתן, הגישו השתיים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. בקשתן הייתה לבטל את התנאים המפלים עליהן חתמו בטענה שהסכמי הפרישה נוגדים את עיקרון השוויון, את תקנת הציבור ושוויון זכויות לנשים. טענת קופ"ח אין כאן שום הפליה, תוכנית הפרישה מרצון אמורה הייתה לגשר מיום היציאה לפנסיה מרצון ועד לזכאות לפנסיה מקג"מ של העובד בגיל 65 ושל העובדת בגיל 60. הכול לפי ההסכם עם קג"מ. במדובר בהבחנה מותרת לפי החוק לפי סעיף 1ב'' לחוק לחוק "שוויון זכויות האישה" תשי"א-1951: "אין רואים כפגיעה בשוויון או כהפליה אסורה כל אחד מאלה: 1. אבחנה בין איש לאישה, במידה שהיא מתחייבת מהשונות העניינית שביניהם או מאופיו או ממהותו של העניין". ההיענות לעותרת תהווה תקדים והיא תחייב את הקופה להיענות לעוד 800 נשים נוספות, דבר זה יכול להביא לקריסת הקופה. קופ"ח טוענת שהתביעה של העוטרת נתפשת בחוק ההתיישנות בהוראת סעיף 14: "לא יזדקק בית הדין לעבודה לתביעה אזרחית... לאחר שחלפו 12 חודשים מיום שנוצרה העילה". החלטות בתי הדין לעבודה בית הדין האזורי דוחה את בקשתן. הן מערערות לבית הדין הארצי לעבודה וגם שם ערעורן נדחה. שתי הערכאות הנ"ל קבעו שאומנם תכנית הפרישה נגועה בהפליה גסה, אך החתימה על הסכמי הפרישה של הנשים עצמן "מכשירה את השרץ" וזאת על-פי "רוח חופש החוזים". בבית הדין הארצי היה השופט רבינוביץ שפסק שיש לבטל את העתירה ולבטל את ההסכם מאחר והפגם שדבק בו "יורד לשורשו של ההסכם". ברם דעתו הייתה דעת מיעות. פסק הדין בבג"ץ בית הדין הגבוה לצדק מקבל את עתירת הנשים והופך את הצו על תנאי להחלטי ומבטל את שני פסקי הדין הארצי והאזורי לעבודה. השופט חשין אין ספק שבמקרה זה הופלו המערערות ביחס לגברים פורשים. הפגם שדבק בהסכם הפרישה של המערערות יורד לשורשו של ההסכם וכל הסכמה של המערערות לא תוכל לרפא אותו. אין לעשות הבחנה בין התכנית הכללית לבין החוזה האישי. החוזה האישי הוכתב ונכפה על העותרות מכאן שאין כאן "חופש חוזים". לא הייתה בחירה חופשית. אסור היה לקופ"ח לנצל את זכות הבחירה שניתנה לעובדת ע"פ תקנון קג"מ. העותרות לא ויתרו על זכותן לעבוד עד גיל 65. המושג "ויתור" מותנה בזה שתהיה בחירה חופשית שלא לוותר ולעותרות לא ניתנה ברירה שכזאת. לטענה של קופ"ח שקבלת העתירה תעלה לקופה ממון רב אומר השופט חשין בצטטו מפרשת אליס מילר: "שוויון עולה כסף, זכויות אדם עולות כסף". והטענה של הקופה כי השוויון במקרה הזה יכול למוטט את הקופה, מקוממת מאחר והיא הביאה צרה זו על עצמה. השופט חשין מבטל את החוזים האישיים עליהם חתמו הנשים, הוא מתבסס על סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973: חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור- בטלים. הפליית נשים, קובע השופט חשין, נוגדת את תקנת הציבור. השופט טירקל הוא מקבל את החלטת השופט חשין לבטל את החוזים האישיים על סמך סעיף 30 לחוק החוזים וקובע שאין להסבביטול התנאים המפלים ויש להצהיר כי ההסכמים בטלים בשלמותם. הסכמי הפרישה של העותרות אינם מבטאים "מפגש אמיתי של רצונות". השופטת בייניש מצטרפת לפסק דינו של השופט חשין.