כמו שריח של מצעי-מיטה בשמש וקפה טחון טרי מזכירים לי ילדות ואת סופיה המעין ''נני'' שלי, כך מהלך עלי קסם השם "מכון גנזים" ומזכיר
הבזק-באחת של תובנה מרנינה כלשהי, באותם ימים ראשונים בהם נועזתי לקחת יום חופש כדי להתקדם בכתיבת עבודה סמינריונית זנוחה או ''סתם'' גחמת חיפוש חומר על משהו שענין אותי אי אז בשלהי התואר הראשון והמאד לא פופולארי שלי (ענין בפני עצמו ולא כאן המקום להתחשבן). במכון ההוא, לא הרחק מהזירה הרותחת-מהבילה דביקה של בית העתונאים, ישבתי כמו חרוצים-שקדנים-תמהונים אחרים ודפדפתי, לא, לא במחשב אלה בחוברות מוזרות הכרוכות באופן שהטריף את הדעת (איך, איך בא עמוד עשר אחרי עמוד 88?) ושם מצאתי אוצרות בלומים של ביקורות ספרות, לפי סדר כרונולוגי, מהעיתונות וכתבי העת גם יחד, וגרו שם הצופה עם הארץ, ג''רוסלם פוסט ועיתון 77 ושבע, ומשהו באנגלית מאמריקה הרחוקה, וחנה הספרנית מנצחת על כולנה. רק טופס מוזר אחד בו נדרשתי להזדהות ולהתוודות מה מעשי באותו מקום היוה כרטיס כניסה. ולמחרת כשהיה הבוס הממונה עלי מלגלג, נו הלכת למחילת התולעים שלך, הייתי מחייכת ביני לביני כי הייתי תולעת ספרים מאושרת מאד. משום שהמנחה הגדול באמת הראשון שלי, שלדאבון לב נדמה כי נטרפה דעתו (אני קוראת עליו בעמודי הפוליטיקה ונעשה לי מר), זה שבעיניים נוצצות הסביר פעם, כי ההבדל בן מבקר ספרות לאוהב ספרות הוא כמו ההבדל בין הגניקולוג למאהב, שניהם מתבוננים באותו דבר, אחד בתערובת של חקירה עם בחילה אולי והשני באהבה רבה, והערצה למעשה הבריאה המופלא שלפניו, אותו מנחה דר'' לא אגלה לכם מי, הורני, שאין אומרים דבר בשם עצמנו לפני שמודוודאים וידוא מוחלט שאנו הראשונים לומר אותו. ימים רבים חלפו מאז ומדי פעם בחלוף העיתים הגחתי שמה לרגל הנוסטלגיה, המקום מוחשב אבל רצפתו התנודדה תרתי-משמע, כשישבת שם חשת בבירור כשמשהו התהלך וזה דמה לרעידת אדמה, וכך גם לא ברור היה מי יממן את המקום והתנהלותו אף שהוא לא פחות ולא יותר הארכיון של הסופרים העבריים. אתמול או שלשום קראתי על "העברתן", כלומר על פתרון ביניים לפיו יאושפז בבית
אריאלה לזמן מה ותהיתי. הרי ברור שכעבור זמן המחוק ייחמק, בית אריאלה היא היא מקום המתחרה העירוני העשיר יחסית. ולמה ואיך זה שאין נדבן מנדבנינו מממן שיפוץ ואחזקה של ערש התרבות הזאת, הנכחדת כמעט, העברית? מה הויה לנו, רק רייטינג? מה הדבר הזה. האם אין בלתי
גיידמק ? או שטענתי בדוקטורט הנזנח שלי שהעולם התרבותי הופך, אם לא לדימוי ריק מתוכן אלא למקום שבה הויזואליות כה נחשבת עד שהטכסט התרבותי בלבד אינו מעניין איש?