שמחה – מה שמחה, מאושרת לשמוע שסופסוף נסתיימה שביתת המלצרים בקופי-טו-גו שבכניסה לאוניברסיטה – אוניברסיטת
תל אביב כמובן (יש אחרת?) המקום, שהיה פתוח 24 שעות ביממה, קיץ וחורף, היה מקום מקלט עיקרי מבחינתי, ב -5 השנים האחרונות. כמו שעיסוקו
כתיבה – אקדמית ואחרת, ועריכה, וכמי שאינה מסוגלת לתפקד זמן רב בתנאים של השקט המדומה של הבית, ואילו מהומת קהל בית קפה ואחוות בעלי מחשבי-חייק (מה שמכונה מחשב נישא), עד כדי כך שה"רעש הלבן" של בתי הקפה מהוה מקור השראה ממש, העובדה שלא יכולתי להיכנס ולהתרווח לי שם בקופי טו גו של
רמת אביב היתה מטרד רציני. הבחירה דוקא במקום הזה נבעה מצרוף של נוסטלגיה (לתקופת למודי התואר השני באוניברסיטה) ונוחות (זמן מה גרתי בדיוק ממול). עם זאת, כמובן כמובן שתמכתי במאבקם הצודק של המלצרים, בנותיי עסקו בכך והזירה האכזרית מוכרת לי ביותר. כל הכבוד! לא פעם ביליתי לילה לבן במקום. אם עקב דד-לין כלשהו ואם סתם נדודי שינה, אחת הבחירות המרכזיות של מקום להעביר את הלילה היתה שם. ואם אם המטבח סגור תמיד ישנו אותו פאי תפוחים, או ראפ, או משהו לעידוד הגוף והנשמה. המלצרים יודעים זה מכבר שלי לא, פשוט לא מגישים
הפוך שאינו
חם נורא, וחוסכים ממני את הנאום על כך שזה "מקלקל את הקפה". ועל השוקולדה בחורף, או סתם סחלב, הרי אי אפשר לותר... ועוד שחכתי להזכיר את הששוקה שהיתה מחזיקה אותי יומיים לפחות, או מיני הפסטה שאינם מי יודע מה אבל משביעים וכו'... וחברי התל אביבים נהגו לנענע בראשם ולתמוה, מה, חסרים בתי קפה טובים בתל אביב? עד רמת אביב צריך לנדוד כדי לפגוש אותך? אבל אני התעקשתי. וזאת למרות שגם שכשהגיע לי בדין הדיל של הסטודנטים – גם היום אני סטודנטית הפעם בתחום הפרא-רפואי – לא זכיתי לו, כי מקרוב ממש, רואים שאיני בקבוצת הגיל הדרדקי המקובל כטווח השנים של חובשי ספסל הלימודים, ובכל זאת... נו, היום זה לא המקום היחידי וגם מינון השעות פחת בשל נסיבות חברתיות-משפחתיות, אבל, ברוך השם פתחו שוב את...קפה הבית שלי.
סקירות נוספות אודות haaretz.co.il- מאמר על הפסקת השביתה בקופי-טו-גו