נראה שהחיים עצמם הם הסיפור המעניין מכולם רק שאיפה שהו צריך לכתוב אותם כי הזכרון נהיה מוגבל, חוץ מזה כל אחד ומה שמענין אותו. אז חוץ ממלחמה שלא עשתה עד
היום טוב לאף אחד אז אולי אשתף אתכם. תיקראו או לו. בשבילי זאת אחלה תרפיה.
היום הזה החל מוקדם איך שאורי, שהוא בני הצעיר ( בן שנתיים וארבע) פתח תעיינים בדרישה לתשומת לב ושעשועים. חלקנו את מיטתי יחד עם אמו שהיא במקרה גם פרודתי. כך מתחיל עוד יום מבלי שידע על ההטרפה בצפון, כי אנחנו בתל אביב.
אחרי שלקחנו אותו יחד לגן ועצרנו אצלה בבית( היא גרה עם אמה ובננו בחולון) שוחחנו על מצבה הנפשי ועל הצורך שלה באיזה
סוג שהוא של טיפול, אני חתכתי
משם חזרה לתל אביב למצוא חניה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שותה קפה קר ברוטשילד עם דלית, ידידה ותיקה. המשכנו כל אחד לדרכו כשאני הלכתי לסיבוב גבית צקים לכיסוי האוברדרפט, היום עבר מאופטימיות עדינה לפסימיות עמוקה, אמנם קיבלתי את התשלומים אך משום מה לתאריכים מה זה בעתיד, מעין סוג של נצלנות גובלת בחוצפה.
ממש הרגשה חרא. מעין תגמול על טוב ליבך. פאק דת. עוד
ניסיתי לשמור על קור רוח והמשכתי ל"מרתה" אולי משם תבוא הישועה, אבל נדה.
בסופו של דבר המשכתי לכוון הבית, פה היתה לי ישועה קטנה בצורת חניה. אל הדירה ו החום הבלתי נסבל. המזגן מקולקל והשותפה עדישה לחום. ניסיתי לתבל את היום בקצת שינה אך לא ממש נתנו לי כך שלאחר שסיימתי מטלה ופקחתי את עייני למראה ה ס.מ.ס של האישה השלישית בחיי. אמו של אדם, בני הבכור(בן השלוש וחצי). שכרגע הם על תקן פליטים בעירנו. בכל זאת.ההודעה היתה לגבי כסףףףףף.
ואז גם פתחתי לראשונה את הטלויזיה. בקיצור, דיכאון.
סקירות נוספות אודות יומן מאת יובל דור