באחת הסצנות ב"
קזינו רויאל" ניגש ג'יימס בונד (דניאל קרייג) לברמן כשהוא נסער מעט ומבקש וודקה מרטיני. "בחוש או מעורבב", שואל
אותו הברמן. "נראה לך שאני שם זין?", עונה (בתרגום חופשי) ה-007 התורן. המשפט הזה, ערעור הפלצנות הבררנית של סוכן הוד-מלכותה - המוכרת לכל חובב קולנוע, הוא המיני-מהפך שעוברת דמותו של בונד בסרט החדש בסדרה.
בגדול, "
קזינו רויאל" הוא אחלה סרט. טוב יותר מכל סרטי בונד של פירס ברוסנן. אבל בקטנות, בניואנסים, הוא לא רק מבאס בלא מעט מחלקיו– אלא גם מערער את עצם היסודות שעליהם עומד המותג הקולנועי הוותיק הזה – ועל כך בהמשך. העלילה, בקצרה: בונד מתחיל כאן את דרכו כסוכן 00 בכיר ב-6MI הבריטי, כשמשימתו הראשונה היא לכידת איש כספים המשרת את ברוני הטרור ברחבי העולם (מדס מיקלסן)כשאליו מתלווה אשת משרד האוצר וספר לינד (אווה גרין), או לצורך העניין – נערת בונד.
אומגה במבצע דווקא דמותו הבריטית של ג'יימס בונד היא הקורלציה המושלמת בין התפתחות הצריכה והתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות, לבין התפתחות הקולנוע המערבי. אם פעם היה מספיק לנו אסטון מרטין נוצצת, עט יורה ופאסון של מגה-שגל, הרי שהיום דורש הצופה הממוצע עלילות מורכבות, אקשן מושקע ומחשוף נדיב על הכוסית התורנית. וכך התפתח לו בונד, במקביל להתפתחות השיווקית-צרכנית, כשהוא ניזון ממנה ומהווה משל קולנועי להוליווד התאגידית. הרי סרטי בונד הם מהראשונים שהטמיעו את הפרסום הסמוי, ובדיוק כמו שאין תחכום רב מדי בתסריטיהם, כך גם אותו פרסום ממשיך להתמצות ב"השמת מוצרים" (Product placement). בהקרנה בה הייתי אמש, אותה ערכה יבואנית שעוני "אומגה", התמוגגו בקול רם סוכני המכירות מהדיאלוג הבא: - גבר לבונד במעלית: "שעון יפה, זה רולקס?" - בונד לגבר: "אומגה". הגסות הזו מתאימה לתמה הכללית של בונד, כמוצר פשוט, פשטני אפילו.
וכאן כנראה טמונה הבעיה הגדולה של הסרט. קברניטי הסדרה תמיד התייחסו לבונד כאל מותג שצריך לשמור על ערכיו המקוריים ובמקביל להמציא את עצמו מחדש, להשתדרג לטובת קהלים חדשים. ומתוך איזושהי מחשבה שהעולם אינו מספיק, כמו הטייטל של אותו סרט מ-1999, מעמיסים האולפנים על שכיר החרב שלהם (מרטין קמפבל, שביים גם את "גולדן איי" מ-95') עוד ועוד תקציב; את התסריטאי פול האגיס שמשפצר ומוסיף על מלאכתם של שני תסריטאים אחרים עוד טוויסטים, סצינות ועומק לדמויות; עוד תוכן שיווקי. עוד ועוד ועוד. במובן הזה, קזינו רויאל הוא יותר מק רויאל, עמוס ברטבים ומגובה במבצעים שיווקיים. ומאחר וגם אני לא יודע לקצר בטקסט, אסכם זאת כך: אין שום סיבה שסרט בונד יעלה על שעתיים, בטח שלא יגלוש ל-144 דקות (!), שטומנות בחובן טוויסט מיותר וסוף נמרח: ואחרי שבונד נפגע מעינויים, איפשהו בדקה המאה, הסרט אכן מתחיל להרגיש כמו "הפצוע האנגלי".