יחסי ישראל-הודו – האיזון בין וושינגטון, ירושלים וטהראן

ראשיתם של יחסי שתי המדינות בקרירות מצד ניו דלהי. הודו סרבה להכיר במדינת ישראל לאחר היווסדה ב1948 (הכירה בה רק ב-1950), בהצטרפות לגוש המדינות הבלתי מזדהות עם נטייה לצד הסובייטי במלחמה הקרה ובעמדות פרו-ערביות ופרו-פלסטיניות גם בשל ייצוא פועלים הודים למדינות ערב. בתחילת שנות ה-90 חלו כמה שינויים גלובליים שאפשרו את חידוש היחסים: נפילת ברית המועצות, מלחמת המפרץ ב-1991 והמשא ומתן בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין שהסתיים בהסכם אוסלו. הקשרים הדיפלומטיים נפתחו רשמית בינואר 1992, על רקע רצונה של ממשלת הודו להיעזר במעמד ישראל והיהודים בממשל האמריקני כדי לשדרג את הסיוע הכלכלי והצבאי להודו.
קיימים מספר אינטרסים משותפים בין שתי המדינות:
1. מצב גיאופוליטי של דמוקרטיות על חילוניות העומדות מול טרור מוסלמי פנימי שמתפועל מבחוץ.מסיבה זו מדריכים ישראלים חיילים הודיים בפעילות משמר גבולות ולחימה בטרור תוך שיתוף פעולה מודיעיני.
2. שראל הינה ספקית הנשק הגדולה ביותר לצבא הודו, כולל מכירת מטוסי המודיעין פלקון בעסקה בשיווי מיליארד דולר, עסקת טילי ברק ים-ים והתעניינות הודית במערכת החץ ומרכיביה.
3. שראל והודו נהנות מצמיחה כלכלית ועליה מתמדת במאזן הסחר ביניהן, שהגיע לכ-2 מליארד דולר בשנת 2005. עיקרו סחר ביהלומים ותכשיטים, תחום הנשק וגם תיירות.
4. הדו וישראל שתיהן נחשבות מעצמות חמושות בפצצות גרעין והן לאן חתומות על האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT).
5. שתי המדינות נחשבות בנות ברית קרובות של ארצות הברית.
במקביל מקיימת הודו מערכת יחסים עניפה עם איראן. המטרה של הודו היא להסתייע בהשפעת איראן במרכז אסיה ותוך לקיחה בחשבון של המיעוט המוסלמי והשיעי בהודו (כ-140 מליון מוסלמים, 30 מליון מתוכם שיעים). שיתוף הפעולה בין המדינות מתבטאבדיאלוג אסטרטגי, פרויקטים כלכליים וסיוע טכנולוגי מצומצם.
למרות זאת, בשורה התחתונה, יחסי הודו וישראל נמצאים על בסיס איתן של שותפות אינטרסים אסטרטגיים ועם כוונות התפתחות בעתיד.