אריה קיזל הוא מנהל בית ספר, דוקטוראנט באוניברסיטת חיפה, מרצה לחינוך ותקשורת. וגם הוא בעל הבלוג אשר מלא כתבות מעניינות בתחומים
שונים. הנושאים העיקריים הם
היסטוריה, חינוך, ספרים. 7 כתבות בנושא היסטוריה שהן משלבות גם נושאים אחרים. למשל, 'שלושה קילומטר על גב האפיפיור' זה לא רק סיפור היסטורי שמספר על מה שקרה בפולין בתקופת השואה. 'העיתונות היהודית בפולין 1918 – 1939' היא לא רק כתבה היסטורית, אלא התוצר של מחקר עיתונות המחתרת היהודית בווארשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. 'וודי אלן, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי' – מראה קשר בין היסטוריה, קולנוע וזיכרון קולקטיבי. היסטוריה של גרמניה, נאצים והשואה משתלבים בכתבות ' נטילת האחריות של אלברט שפאר ', ' המצוד אחר עוזרו של אדולף אייכמן ' ו- ' הרמן גרינג: ללא חרטה, ללא סליחה '. ועוד כתבה היסטורית הפעם מספרת על ספרות בגרמניה – ' הטיול המשפיל באונטר דן לינדן '. בבלוג יש עוד מספר כתבות על ספרים: ' עננת דוח מלץ ' בעקבות המאמרים 'קץ האקדמיה בישראל?', "לחשוב כפילוסוף, לחיות כפילוסוף' בעקבות הספר 'מורה דרך לאוהב החכמה' מאת ז'אק שלנגר, ' מות הסובלנות? ' בעקבות הספר 'האם הסובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון", ' ניטשה: האדם היוצר והיצירה העצמית ' בעקבות הספר 'יצירה עצמית – חיים, אדם ויצירה על פי ניטשה' מאת ד"ר אלי אילון, ' הישיבות התיכוניות וגלי הפוסט מודרניזם ' בעקבות הספר 'אמונה ופוסט מודרניזם בחינוך הציוני-דתי' מאת מרדכי גד-אל נשיא. אחד המאמרים מוקדש לחינוך בישראל ' בתי ספר דמוקרטיים כחינוך ממיין '. ובמאמר ' לא לפחד מהפדגוגיה הביקורתית " אריה קיזל מתייחס לתיאוריה הביקורתית ומגדיר את מקומה בהוראה. לא נשאר בצד גם הנושא של טלוויזיה. הכתבה 'הקיצוני האחרון' מספרת על הסרט 'המעוז האחרון', במלאת שנה להתנתקות מרצועת עזה. המאמר ' שלום לך ידיעה עיתונאית ' משתף את הקוראים בפרידה כואבת מהידיעה בהתכנס מדורת הפרשנים למנגל היומי והשבועי. המאמר " תיאטרון האבל התקשורתי כחרושת הריגוש ' משקף את מקומה
התקשורת הישראלי בנושא הכאוב והרגיש של סיקור השכול. נושא התקשורת חוזר ביחד עם העיתונאות במאמר ' ה'תשמע' וה'תראה' בחדשות ערוץ 2 ' בו הכותב מביא ביקורת על רמת השפה וצורת השיח בשוק התקשורת. גם נושא הספורט מופיע בתוך הנושאים של הבלוג כתגובה למאמרו של אודי מנור 'מחשבות על כדורגל' ('חברה' 10) ועל תגובתו של אבנר כהן ('חברה' 12) בכתבה '22משוגעים על המגרש'. ולסיום תיאור הבלוג, אי אפשר לדלג על השירה. שיר אחד, אך כה מרגש שרק בגללו הייתי נכנסת לבלוג: ' בני האוטיסט '.