הנחות היסוד של
הגרפולוגיה הגרפולוגיה מבוססת על מספר הנחות יסוד:
כאשר אדם כותב, תכונות שונות שלו מוצאות ביטוי בכתב ידו.
אדם אינו יכול לשנות מרצונו את צורת כתיבתו, בלי להותיר סימנים ניתנים לזיהוי לשינוי זה.
המנגנון להפקת תנועות הכתיבה נמצא במתאם למצב מערכת העצבים המרכזית ומשתנה בהתאם לה.
אות או צורת תו אינה מייצגת בהכרח תכונה מסוימת. המשמעות של האות או התו מוקשת על פי הנסיבות, ההקשר ועוצמת הלחץ.
ההנחה הראשונה מבין הארבע היא טרואיזם, שתי הבאות הן השערות טיפוסיות לפסבדו-מדע במובן זה שקשה מאוד או בלתי–אפשרי להפריכן או לתקפּן. הנקודה הרביעית היא החשובה מכולן, משום שהיא טוענת כי ניתן לפתח תאוריה ומתודה
לניתוח הקשר שבין כתב
היד (ובמקרים אחרים, ציור או חתימה) לבין תכונות אופי, רגש ונפש ספציפיות. טענת חסידי הגרפולוגיה היא כי מתודה גרפולוגית מסוימת מאפשרת ניתוח כזה. טענת מתנגדי הגרפולוגיה היא כי אין שום הוכחה, נסיון או בדיקה מדעית המאששת טענות אלו.
התפתחות הגרפולוגיה
לניתוח כתב היד שורשים עתיקים בתרבות הסינית, היוונית והרומית, כמו גם היהודית והנוצרית. גלגולה המודרני מתחיל במאה השבע עשרה, עם חיבורו של אלדריסיוס פרוספר (Alderisius Prosper), שפרסם מחקר בשם "אידאוגרפיה" ועם חיבוריו של הרופא האיטלקי קמילו בלדי (Camillo Baldi) מאוניברסיטת בולוניה, שהציג שיטה ללמידה על אופיו של אדם על פי מכתביו.
התפתחות נוספת באה מאה שנים אחרי כן אצל יוהן קספר לאפטר (Johann Kaspar Lavater), משורר ודיאקון בכנסייה בציריך שבשווייץ. בספרו "פרגמנטים פיזיוגנמיים להבהרת ידע טבעו של
האדם ואהבת האדם" (Physiognomische Fragmente zur Beförderung der Menschenkenntnis und Menschenliebe) שנכתב בין השנים 1775 ו-1778 הסתמך לאפטר על השערות ספקולטיביות של ג'יאמבטיסטה דלה פורטה ותומס בראון במאה הקודמת וטען, בליווי איורים חינניים, כי ניתן לאתר קשר בין ביטויים פיזיוגנומיים ובין תכונות נפשיות. הוא סבר כי הליכה, תנועות ידיים ואף
כתיבה מעידים על טבעו של האדם.
הניסיון הראשון ליצור תאוריה ומתודה ממשית של גרפולוגיה בא רק אחרי אמצע המאה התשע עשרה, בתוך גל של מחקרים שניסו להוכיח קשר בין מאפיינים פיזיים של האדם, צורתו, גזעו, גולגלתו, ופעולתו ובין תכונות שכל, אופי ונפש שלו. בצרפת, בלטו מחקריו של הכומר האב פלנדרה ובמיוחד של תלמידו האב ז'ן היפוליט מישו (Jean Hippolyte Michon) ממחוז שארנט (Charente) שבצרפת. בסדרת ספרים שהוציא מישו בשנות השבעים של המאה התשע עשרה טבע הכומר את המונח "גרפולוגיה" ופיתח שיטה "אנליטית" ראשונית לניתוח כתב היד, שלפיה ניתן לייחס מאפיינים ספציפיים לאנשים על בסיס "סימנים" מבודדים בכתיבתם. מישו היה מייסדה של האגודה לגרפולוגיה בצרפת וספריו השונים בעלי השפעה רבה בפיתוח המתודה הגרפולוגית.
יורשו של מישו, ז'ול קרפיו-ז'מה (Jules Crépieux-Jamin) — אף הוא איש דת קתולי — חלק על רבו בגישתו האנליטית והספציפית ופיתח גישה "הוליסטית" ו"גשטלטית" יותר. במקום התייחסות לאלמנטים פרטניים של אותיות בלבד, דגל קרפיו-ז'מה בפרשנות התרשמותית ואינטואיטיבית יותר של אופיו של הכותב על פי הרושם הכללי שמותיר הכתב אצל המפרש, והתייחסות למאפיינים כוללים יותר של הכתב.
בגרמניה הועלתה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הטענה כי כתיבה היא סוג נוסף של ביטוי תנועתי, וכי ניתן לקרוא את התהליכים החשיבתיים והרגשיים באמצעות ניתוח של התנהגות פסיכומוטורית מעין זו. וילהלם פרייר (Preyer) טען בספרו "על הפסיכולוגיה של הכתיבה (Zur Psychologie des Schreibens) כי כתב–היד הוא למעשה "כתב מוח"—כלומר, שיסוד הכתב במוחו ובאופיו של הכותב, לא בכישור מוטורי כלשהו—זאת על בסיס מחקר שעשה בכתבם של אנשים שאיבדו את ידיהם ולמדו לכתוב באמצעות כף הרגל או הפה. מחקרים אחרים ניסו אף הם למצוא את הקשר שבין כתב ורגש. אחרים, כמו גאורג מייר (Meyer), טלטשר ומקס פולפר (Pulver) ניסו לקשר בין גרפולוגיה ופסיכולוגיה. תרומה חשובה במיוחד הייתה כאן ללודוויג קלגס (Klages), פילוסוף ופסיכולוג, שפיתח את המתודה ה"גרמנית", שניסתה לכונן ניתוח גרפולוגי המבוסס על מאפיינים אובייקטיביים, תקפים תמיד, של כתב–היד, בניגוד לגישה של קרפיו-ז'מה שהדגישה אלמנטים כללים יותר כמו חיוניות כתב היד בכללו, כיוונו, מהירותו, וכדומה, ואופיינה גם בגישה אינטואיטיבית יותר לניתוח.
חוקרים וחובבי גרפולוגיה אחרים, כמו אמיל קרפלין, פייר מנאר, רוברט זאודק, ג'וּן דאוני, פרנק פרימן, ק(ל)רה רומן, תאה שטיין לוינסון, רודה וייזר, אניה מנדלסון (טאיר), יוזף זובין, וורנר וולף, ורודולף פּוֹפָל ניסו לפתח את המתודות השונות או סינתזות ביניהן לכלל מערכת ניתוח מקיפה ומדויקת יותר.
ברוב מדילם היום, כולל בישראל, נהוגות שיטות המתבססות במידה זו או אחרת על הניתוח הגרמני ורעיונותיו של קרפיו-ז'מה, במינונים שונים לכל הגישות. בארצות הברית, למרות השפעה שהייתה לרומן, שטיין לוינסון או וולף, בלטה במיוחד השיטה שכונן מילטון נ. בנקר, ו"המכון הבינלאומי לגרפואנליזה" שהקים. לפי באנקר, שיטתו היא "דרך ביניים" הממזגת את מעלות הגישה הגרמנית והצרפתית, אך על טענה זו יש חולקים רבים בין גרפולוגים הנוטים לזלזל בערכה של עבודתו של באנקר.
.
שימושי הגרפולוגיה
אבחון תעסוקתי: אבחון גרפולוגי משמש לעתים תכופות כשיטה מקבילה או חלופית לאבחון פסיכולוגי בעת שכירת שירותיהם של עובדים וכאבחון תעסוקתי כללי. האבחון מתבסס בדרך כלל על דוגמת כתב יד של המועמד להעסקה. רוב המחקרים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שאין לגרפולוגיה ערך לצורך אבחון תעסוקתי, אף כי ישנם מחקרים המצביעים על הצלחה צנועה.
מתקפה חריפה במיוחד על תקפות הגרפולוגיה ככלי אבחוני נמצאת במחקר שערכה אגודת זכויות האזרח של קולומביה הבריטית (BCCLA), המגיע למסקנה כי האבחון הגרפולוגי לא רק שאינו מניב תוצאות אלא גם פוגע בזכויות הפרט. מחקר מקיף אחר, הכולל רשימה מקיפה של מחקר בתחום נמצא אצל ספון. טיעון המתמקד בפגיעה בזכויות הפרט העלה גם דניאל קוהן. טיעון הנגד העיקרי של גרפולוגים כאן מצביע על כך שעיקר המחקרים שבוצעו עד היום נעשו בהקשר ישיר או עקיף לעיסוק בפסיכולוגיה, הנחשבת ל"מתחרה" בתחום האבחון התעסוקתי.
סיכומים נוספים אודות גרפולוגיה - בהרחבה, פירוט והסבר!