הקביעה כי המוות מלווה אותנו בכל רגע מחיינו נדמית כמעט אינטואיטיבית ועם זאת, לא רבים מאיתנו מעבירים את הרגעים הקטנים בחייהם;
עושים אהבה, רואים טלוויזיה, קוראים ספר, מבלים עם חברים, בצילה של תודעת הארעיות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי, על הסכנות בלי ספור האורבות לו.
יחידי הסגולה שעסוקים במוות באופן קבוע הם בעלי מקצועות כגון פילוסופים מסוגפים, חיילים, כירורגים, אנשי דת וקברנים ובואו נודה שלא כולנו נשמח להתחלף איתם. לפחות לא בתודעת
המוות האורב
המלווה אותם בכל רגע בחייהם. הדעת האנושית מוצאת, באורח פרדוקסלי משהו, את המחשבה על המוות כמי שמפריעה את אפשרות החיים להתנהל...
נעמי קליין, מחברת NO LOGO , אמנם לא עוסקת בשאלת המוות<1> אך נדמה כי המחקר שהיא מגישה שם לעצמו למטרה להנכיח שאלות המודחקות אל התת מודע שלנו כפרטים השייכים לעולם המערבי המודרני של תחילת האלף השלישי. שאלות שהתשובות האמיתיות להן עלולות לגרוע מהאפשרות שלנו לחוש שלמים מבחינה מוסרית- מצפונית, ולהפריע לנו להתנהל ממש כמו שתעשה המחשבה האובססיבית על המוות.
כמו ה'גיבור' המוסרי הקאנטיאני שהתוודע לצווי תבונתו, ושמעתה הוא מחוייב לפעול לאורם, והפילוסוף האפלטוני שנחשף לאידיאת הטוב הכופה עצמה על תבונתו ומנהגיו, אם אימצת לעצמך את סגנון המחשבה הביקורתי מסוג זה שמציעה קליין חייך לא יהיו עוד פשוטים או רגועים לעולם. קליין 'משקפת' עולם צללים תאגידי השולט בחברה- כלכלה- פוליטיקה של העולם המודרני ומנסה להשתחל ללא בושה אל מחוץ לדיון הציבורי בכל מה שנוגע לדרכי פעולתו שלו עצמו. פרק אחר פרק טווה קליין את סיפורו של הקפיטליזם הגלובלי בימינו על תחלואיו; העולם הממותג הגוזל מבני אדם את המרחבים הציבוריים האלמנטריים ככיכר העיר וקפיטריית האוניברסיטה, מיזוגי העל והסינרגיות המבטלים את הבחירה האנושית בשאלה: האם להיות חלק מן המשחק המותגי או לא, עולם העבודה שעבר רגרסיה והפך לשדה ניצול רב מימדים בסגנון משולב של המאה התשע עשרה<2> והעולם הפיאודלי<3> מבחינת איון הזכויות הסוציאליות של העובד. לבסוף מתארת קליין בסקירה מקיפה את ההתנגדות מכל הסוגים לתאגידי העל; משיבוש תרבות אינטרנטי ועל לוחות הפרסום ועד למשפטים ארוכי שנים של פעילים אנטי –תאגידיים אל מול התאגידים עצמם.
אם נבדוק לעומק את מה שיכונה על ידי ניאו שמרנים או סתם אנשים שאין להם חשק להתמודד עם השאלות האנושיות- אמיתיות שמאחורי עולם הצרכנות והראווה, 'ערגה רומנטית אל עולם מדומיין', נראה כי קליין מצליחה לבסס טיעון משכנע. רומנטיקה שמנונית פשטנית אפשר למצוא בספרו של תומס פרידמן כשהוא כותב על עצים ומכוניות אבל לא כאן. קליין פשוט מודעת יפה לאג'נדה המחקרית שלה ואינה מוצאת צורך להתנצל על הרדיקליות של תיאוריה וניתוחיה את העולם בו אנו חיים. זה לא הופך אותה לרומנטיקנית, נהפוך הוא, זה משווה לה ארשת מחקרית מקצועית בלתי מתפשרת. גרסה צעירה ומבטיחה של סוציולוגיה חוקרת במיטבה בסגנון אולריך בק וזיגמונד באומן וכמו ברגעים שלאחר קריאת ספריהם של האחרונים קשה להיוותר אדיש לגודש האינפורמציה המנותחת על משמעויותיה מרחיקות הלכת לגבי חייו של כל קורא אינטיליגנטי באופן אישי. הסגנון הצנוע המלווה את הצעדים הענקיים בטיעון של קליין והקלילות הספרותית המלווה את התיאורים הקשים יוצרים ספר נגיש שהפך לרב מכר בשעתו ,ולדעתי, עוד יוכרז כקלאסיקה בעתיד.
<1> למעט איזכורים על מוות של פועלים על פס הייצור באיזורי ה'ייצור לייצוא'.
<2> למעט העשן
<3> למעט הקביעות...