היסוד לטראגדיה במחזה הוא
מעשה נבלה, מעשה תועבה. מעשים אלו נוגדים את המוסר האלוהי והמוסר
האנושי. מעשה
הרצח של דנקן על ידי
מקבת נוגד את כל כללי המוסר. מקבת בוגד כאן בגידה משולשלת, במלכו, בקרובו ובאורחו. לא הייתה כל הצדקה לרצח. המלך לא עשה עוול לאף אחד. להיפך, הוא מתואר כמלך אידאלי, בעל תכונות של אצילות נפש. מקבת עצמו לאחר הרצח, מבין עד כמה טעה ואומר כי מעשהו ללא ספק ישפיע על כל המין האנושי.
מקבת מחפש את השררה, על כן בעיניו כל הדרכים כשרות להשגת מטרתו. כמו נבלים אחרים בטרגדיות שקספיריות אחרות, הוא נשלט על ידי יצר הרע. אך בניגוד להן הוא יודע מיד לאחר ביצוע מעשה הזוועה, כי הוא חטא. הוא מתייסר, ופחדיו גדלים מרגע לרגע. הוא אינו מסוגל לישון, שנוא על נתיניו ומבין כי השלטון אינו מביא
נחת וביטחון.
ליידי מקבת מנסה להרגיעו, אך הוא יודע כי מעשה נורא זה מסתיר מעשי נבלה נוספים, שאין להמנע מהם. אחד המוטיבים המרכזיים הוא מוטיב הדם. הדיבורים והמחשבות על הדם הם הכלים המופלאים של שיקספיר לחדור לנבכי הנפש של האדם המתייסר. גם ליידי מקבת מתמוטטת. מחלתה מעצימה את גודל האסון הפוקד את מקבת, שחשב כי המלוכה תביא לו נחת.
היצר הרע שכן במקבת עוד קודם למפגש עם המכשפות. הן רק עוררו את היצר, על כן האשמה שהוא מטיל בהן היא אינה צודקת. הן מביאות אותו לעשות מעשה, שזרעיו כבר נזרעו בו. הן רק הזרז לביצוע. המעלה היחידה של מקבת היא זריזותו בקרב. הוא נלחם באומץ באויביו, אולם גורלו נגזר על כן מלחמתו לשווא. מקבת מעורר אימה כיון שהוא מייצג את הרוע הצרוף המקנן באדם. הקהל אינו מרחם עליו, בעיקר עקב העובדה, שהוא לא לומד לקח. בסיום המחזה, עם מפלתו של מקבת, חוסר הסדר המוסרי והאלוהי לשלוט.
סקירות נוספות אודות ניתוח מקבת "הנבל כגיבור".